מי יציל את נינג'ה החתול?
אחרי שנים ארוכות של פעילות למען בעלי החיים, התחלתי לחשוב שהפתרון לבעיה עשוי להיות טמון בטיפול שורש מעמיק, ולא רק בטיפול נקודתי
מאת ניב נבון
מיכל הקטנה ישבה על מדרגות הכניסה לבניין ופניה היו עצובות מאין כמותן.
"מה קרה מיכל?" שאלתי.
היא הסתכלה בי במבט עצוב וזועם משהו, "מישהו הכאיב לחתול שלי".
"מי הכאיב לחתול שלך?"
"אני לא יודעת, כמה ילדים שהיו פה. הם הכניסו את נינג'ה לפח הזבל ונענעו אותו חזק, אחר כך הם גם ניסו לשרוף לו את הזנב. מזל שנינג'ה חכם, והוא ברח הביתה. אני שונאת אותם!"
"איך את יודעת שאלה היו כמה ילדים?"
"רוֹחה השכנה אמרה שהיא שמעה אותם, אבל לא היה לה כוח לקום ולצעוק עליהם כי היא זקנה. והיא אפילו לא יודעת איך הם נראים! אם הייתי יודעת מי הם, הייתי לוקחת אותם למשטרה, תהיה בטוח!"
"אז איפה נינג'ה נמצא עכשיו?" שאלתי
"הוא בבית, הווטרינר טיפל בו ואבא אמר שעוד כמה ימים הוא יהיה בסדר".
"ולמה את יושבת כאן על מדרגות הבניין?"
"אני שומרת על נינג'ה. שהילדים האלה לא יבואו עוד פעם".
הסתכלתי בה וחשבתי לעצמי, איך החיים מחשלים ילדה קטנה...
"זה לא פייר!" היא הטיחה בי, "הם גדולים והם תופסים חתול קטן. מה הם חושבים לעצמם? שיתעסקו עם מישהו בגודל שלהם!"
אדם לחיה זאב
עליתי הביתה וכאב שקט המשיך לנקר בי מבפנים. בדיוק כשיצאתי מהמעלית פגשתי את אביה של מיכל, "איציק, הקטנה שלך שומרת על הבניין".
"מה זאת אומרת?" הוא נבהל מעט.
"היא עברה סוג של הלם, אז היא שומרת עכשיו שלא יבואו הנערים ה...חיות האלה!"
הוא הביט בי במבט משתומם, אולי נוכח הזעם המאופק שהיה בדברי, ולבסוף הוסיף "אני מבין שהעניין נגע לליבך".
"ולך לא?" שאלתי.
"כואב לי שכואב לביתי, אבל מעבר לזה... איך אני יכול להסביר לה שזהו טבע האדם?"
"ואתה חושב שפשוט צריך לקבל אותו כמו שהוא?"
"לחלוטין לא".
"אז מה אתה מתכוון לעשות בנידון?" שאלתי
"מה אני מתכוון לעשות? שום דבר מיוחד, ואתה?" הוא חייך, "אתה אוהב חיות מושבע, בוא תגיד לי מה אפשר לעשות כדי למגר את התופעה הזו?"
"למגר את התופעה אני לא יודע, אבל עונש על התעללות בבעל חיים - דינו מאסר שלוש שנים, האם ידעת?"
"שלוש שנים?" הוא התפלא לשמוע, "האמת שלא ידעתי. אבל אם לא ניכנס כרגע לפרטים, איך לתפוס את הנערים, ואיך להעניש נוער במקרה כזה. אני חושב שהבעיה היא, שהיום אנחנו מנסים לסתום את הנזילות במקום להחליף את הצנרת".
האדישות הזו הוציאה אותי משלוותי, "תראה, שנים שאני פעיל בעמותות למען בעלי חיים. על ניצול החיות המזעזע אני לא צריך לספר לך – פרוות, עורות, מטרות בידור, ניסויים, ומה לא. ואני יכול לומר לך, שאם לא היינו מנסים לכל הפחות "לסתום את הנזילות", מאות אלפי בעלי חיים היו מתים או עוברים התעללות קשה בכל שנה! בתור אדם שעוסק בקבלה הייתי מצפה ממך למעט יותר אמפטיה!"
"אמנם אני מסכים שהפעולות הללו הכרחיות ותרומתן רבה, אבל אני חושב שכדי למגר תופעות כאלו, עלינו להכיר את טבע האדם מקרוב, ולחפש לו את התרופה המתאימה".
נראה היה שהוא רוצה לסיים את השיחה, אבל משהו בי לא הניח לו ללכת. "איציק, אתה יכול לאטום את האוזניים, ולעצום את העיניים, אבל אתה רואה שבסוף העוול הזה נכנס גם דרך הדלת הקדמית לבית שלך! ואתה, מה? נשאר אדיש?"
האם יש הגיון בשיגעון?
"אני לא אדיש". הוא נאנח, "שנינו מסכימים על כך שהטבע הוא מקור חיינו, והוא הבית שלנו, נכון?" הוא לא המתין לתשובה, "ולכן מן הראוי היה שבני האדם ישמרו עליו, אבל בפועל אנו רואים את ההיפך.
האדם, שאמור להיות היצור האינטליגנטי ביותר בטבע, הולך כמו מוכה עיוורון, מונע מדחף הרסני חסר מעצורים וכלל אינו שם לב לסבל ולחורבן שהוא מביא לעולם".
"בזה אני מסכים אתך".
"יותר מזה, אם אתה באמת מעוניין לשמוע את דעת הקבלה בנושא ההתעללות בבעלי החיים: הסיבה להתנהגות הנבזית הזו, היא אותה הסיבה שגורמת לכל הרע בעולם".
"ומהי?" שאלתי.
מאחורי כל הרוע עומד אגו גדול ונצלן
"אתה ודאי יודע" הוא אמר, "שהדומם, הצומח והחי אינם גורמים כל רע זה לזה. החי לעולם לא יפגע במישהו רק בשביל "הכיף". הוא לא יטרוף חיה אחרת, אלא רק אם זה למען הישרדותו. הוא לא יתקוף, אלא רק אם הוא מרגיש בסכנת חיים ממשית. החי לא מקבל שום הנאה מלהזיק לזולת".
"נניח שכך, אז מה הפואנטה?" שאלתי.
"אם נקלף אט אט את שכבות המסכה של האדם", הוא המשיך, "ונתבונן ב"טבע הערום" שלו, נראה אותו בכל כיעורו. האדם הוא היצור היחיד שמקבל הנאה מניצול הזולת. האדם "זכה" לאקסטרא רשעות שאינה קיימת בבעלי החיים ובצומח. זהו האגואיזם האנושי".
"אז אתה אומר שהאדם הוא לא יותר טוב מבעלי החיים?"
פניו הרצינו פתאום, "האדם הוא המרכיב היחיד שבכוחו לקלקל את הטבע, אבל הוא גם היחיד שמסוגל להעלות את העולם דרגה אחת למעלה. האדם יכול להביא את העולם לחיים שלמים הרמוניים ונצחיים".
חייכתי לעצמי, איציק, הרציונאליסט המיושב פתאום התגלה כיותר אידיאליסט ממני.
הוא כאילו קרא את מחשבותיי, והמשיך, "אולי זה נשמע אוטופי, אבל הקבלה היא שיטה מדעית ובדוקה, שנועדה לתקן את האגואיזם האנושי".
מותר האדם מן הבהמה?
"אני רוצה להבין דבר אחד, האם על פי הקבלה האדם הוא עליון מן החי?"
"כרגע לא" הוא השיב בנימה יבשה.
"כרגע לא??" נדהמתי.
"כדי שאדם יהיה שונה מן החי, עליו לפתח בתוך עצמו את הרגשת הזולת".
"מה זאת אומרת? אני מרגיש את הזולת כל הזמן!"
"אתה מרגיש את הזולת, רק במתכונת של "איך אני יכול ליהנות ממנו?""
הרגשתי שאני מתחמם כמו קיטור.
"תבדוק טוב עם עצמך לפני שאתה מתנגד" הוא אמר. "כל אדם שלא תיקן את עצמו הוא בעצם לא שונה מזאב רעב שטורף כבשה. גם הזאב רואה את הכבשה רק מנקודת המבט של "איך אוכל ליהנות ממנה?"
"הרגשת הזולת" משמעה להרגיש את עולמו הפנימי של הזולת - מה הוא רוצה, מה הוא אוהב, מה חסר לו. ולרצות לספק או לא לרצות לספק את צרכיו. אם יש באדם רצון למלא את הזולת, אז אפשר לומר עליו שהוא מותר מן הבהמה".
"ואיך כל זה קשור להתעללות בבעלי חיים?" שאלתי.
"אהה, זה פשוט, הוא ענה, אדם שמתקן את האגו שלו, כלומר הופך את הרצון שלו מאגואיסטי לאלטרואיסטי, נעשה רגיש לזולת עד כדי כך שכבר אינו מסוגל להזיק לאף אחת מהבריות שעל פני האדמה. הוא הופך להיות מ"מחריב עולם" ל"אוהב עולם", וחייו נעשים הרמוניים ושלמים".
"נשמע לא רע", חייכתי חיוך עייף, "אולי כדאי שתנסה להסביר את זה למיכלי שלך..." טפחתי על שכמו, ונכנסתי הביתה.
