דחיתי את סידור הדברים בספריה הישנה שלי לקראת המעבר לדירה החדשה לסוף כי היא זאת שהכילה זיכרונות כואבים עד מאוד. ידעתי שאם אני אוציא משם אפילו ספר, הוא יגרום למוחי לשלוף זיכרון, גם אם הזיכרון שכן עמוק בתוכו.

למרות חוסר הרצון שמילא את גופי, הבאתי קופסאות מהמטבח והתחלתי לרוקן את הספרייה. ניסיתי כמה שפחות לבהות בספרים. מילאתי קופסא אחר קופסא עד שידי ננעצה בקצהו המחודד של ספר. ידעתי במה מדובר. דווקא את הספר הזה רציתי לדחוק לסוף אבל הגורל החליט שלא. שלפתי באיטיות רבה את אלבום התמונות המאובק. נשפתי קלות על מנת להוציא את האבק הרב שהצטבר על כריכת העץ שאני עצמי הכנתי. בתוך תוכי התלבטתי אם לפתוח אותו או לא. ידעתי מה מצפה לי, ואיני הייתי בטוחה אם יכולתי לחוות זאת כרגע, אחרי שכבר כמעט שכחתי את זה, אף על פי שדבר כזה אי אפשר לשכוח.

החלטתי שעלי להתגבר על פחדי ולפתוח את האלבום. שמתי את ידי על הכריכה, לקחתי שאיפה גדולה ופתחתי אותה בזהירות. בדף הראשון היה כתוב: "את החברות הכי טובה ,קשה לשבור". הרגשתי שעוברת בגופי צמרמורת. הדמעות מילאו את עיניי אבל עצרתי בעדן. הפכתי דף ושם ראיתי אותי את נועם, שיר, נטלי ורון - אותו אהבתי כל כך. הדמעות שחיכו לרגע לפרוץ, פרצו ונפלו על הדף. הן טשטשו את מה הכותרת "החופשה הכי טובה באילת". זאת הייתה באמת חופשה נהדרת, נהננו מאוד ורון התוודה שהוא באמת אוהב אותי. זה היה לפני חודשיים בלבד.

דפדפתי לדף האחרון, הימים האחרונים שלנו. נטלי אהבה לתעד כל דקה בחיינו, היו לנו תמונות מאירועים חסרי משמעות כמו הליכה בפארק אבל לנו אלה היו רגעים שבהם יכולנו להיות אמיתיים, אנחנו עצמנו. אלה האנשים שביניהן הרגשתי שייכת ולא דחויה.

אבל עכשיו הם אינם.

ישבתי דקה ארוכה על הספה הישנה ובכיתי. בדף האחרון הייתה מצולמת הנשיקה האחרונה ומלאת האהבה שלי עם רון, נטלי הכריחה אותי לתעד אותה. זה היה לפני שהם נסעו למסיבה. אני לא יכולתי לנסוע לרעתי,או אולי למזלי?

זה נראה כאילו נטלי ידעה שזאת תהיה הנשיקה האחרונה שלנו.

נזכרתי ברגע שהם נכנסו למכונית ונפנפו אלי וצחקו על משהו. באותו הרגע הצטערתי מאוד שלא באתי איתם אבל אצלי הלימודים קדמו לכל. פניתי ללכת עם המצלמה של נטלי בידי, היא הפקידה אותה בידיי, זה נראה כמו עוד סימן לכך שהיא ידעה על מותם. כאשר פניתי ללכת לביתי ולהמשיך בלימודי שמעתי רעש נוראי של התרסקות,ליבי החסיר פעימה. הרגשתי שמשהו קרה להם, דמעה זלגה על לחי למרות שלא ידעתי אם ההרגשה שלי היא האמת. רצתי לעבר הצומת שאליו הם נסעו וראיתי את המכונית שלהם מרוסקת ועוד שלוש מכוניות שהיו פגועות אך חלש יותר מהמכונית של החברים שלי,דווקא הם נפגעו.למה?

התקרבתי למכונית באיטיות, חששתי שאראה משהו נוראי. ראיתי את גופתה המדממת של נטלי מונחת מעל גופתו חסרת החיים של רון. נועם ושיר החזיקו ידיים וראשם נשמט לאחור.זה נראה כאילו שהם ישנים והם יתעוררו עוד רגע. רציתי להוציא משם את כולם, ובעיקר את רון. רציתי להחיות אותם אך כאשר המשטרה והאמבולנס הגיעו ידעתי שזה כבר בלתי אפשרי. החובשים הודיעו על מותם. הרגשתי שליבי מתרוצץ בבית החזה ורוצה לפרץ מתוכו.אז, את הדמעות לא הצלחתי לעצור, וגם לא רציתי, רציתי שאיתן יצא העצב.

אחרי ההלוויה שגרמה לי לעצב רב עוד יותר, הלכתי בכל המהירות לחנות לפיתוח תמונות. אחרי כמה שעות של ציפייה ובכי שהתעצם מדקה לדקה, קיבלתי את התמונות האחרונות שלי עם האנשים שהיו החלק הכי גדול בחיי, והזיכרון היחידי שלי מהם הם תמונות.

עכשיו אחרי חודשיים קשה לי לדמיין איך זה לשבת איתם ולצחוק או אפילו לדבר. כל אלה נלקחו ממני בגלל טעות, קשה לומר קטנה מכיוון שהיא גרמה לרצח, כך שהיא גדולה מאוד של הנהג: הוא שתה. הוא לא חשב על הנפשות שהוא סיכן ברגע שהתיישב במכונית והוא רצח - כן, רצח. אי אפשר לקרוא לזה אחרת.

ניגשתי לחלון, כבר היה חושך בחוץ והופיעו הכוכבים הראשונים. כבר זמן רב שלא בהיתי סתם כך בכוכבים. אבל עכשיו העמקתי את מבטי וראיתי כל פרט קטן בשמיים. לפתע ראיתי שארבעה כוכבים שהיו אחד ליד השני נצצו באור חזק. הבנתי שזה הם, הבנתי שהם תמיד יהיו איתי.