חושך עכשו, העיר שקטה, באחד הרחובות הצדדיים עוברת דמות, היא נעצרת לרגע מול חלון מואר, מהחלון נשמעת נגינת פסנתר, משהו בנגינה מושך אותו בחבלי קסם. הוא התכוון לעצור בבית קפה קרוב לנוח קצת, עכשיו הוא נעצר, מתישב על ספסל מתחת לחלון ומאזין לנגינה. המנגינה הביעה געגועים למשהו רחוק ובלתי מושג. הוא נאנח, כל המחשבות שדחק כל היום קפצו עליו באחת. הדאגה לאמא ששוכבת חולה בבית החולים, לאבא שיושב לידה כל הימים וכל העת האחרונה כאילו שכח איך מחיכים, אולי יעזוב מחר את מקום עבודתו שבו כל כך סבל? לא אי אפשר . הוא חייב את הכסף, יעזור לאבא בקניית התרופות לאמא ואולי לאחר מכן יצא לחו"ל לתקופה ממושכת ישכח מהארץ ומכל המעיק.
ישבה בחדר, בפנים כולה סערה, הלכה חסרת מנוחה מקצה לקצה של החדר, לבסוף התישבה מול הפסנתר, הרימה את המכסה, והתחילה לנגן, מגיל שש היא מנגנת, איכשהו תמיד הנגינה השכיחה ממנה הכל, עכשיו קימים בעולם רק היא והפסנתר. עצמה עיניים, כל הסערות ששכנו בתוכה זרמו לאט לאורך ידיה , דרך קצות האצבעות, צלילים סוערים, שלאט הופכים לצלילי געגועים, ניסתה לנקז מתוכה הכל. לפתע נעצרה, הפסיקה הסערה, קול דממה דקה.
לקחה דף, ועט מהכוננית, שמישהו יקרא, אולי יבין, יקבל, אם לא מישהו אז אלוקים.
ישבתי מול הים
הים שצף געש
מנקז אליו
את כל הנחלים
את כל הרגשות
שישבו מולו
אי אפשר
שאמשיך לזרום כך
אל הים
ואהפך לחלק מהזרם הגועש
הפתק שט באוויר עד שנחת על הספסל שמתחת לחלון. הוא אפילו לא שם לב שהנגינה הפסיקה, כל כך היה שקוע במחשבות, הפתק נפתח, נקרא, שטף של נוחם מרגיע הציף אותו, גם רגש חמלה חם למי שכתב אותו, תמיד שישב מול הים בלילה הרגיש קטן ובודד מול האינסוף השחור הזה, אבל איכשהו גם מנוחם, תמיד הרגיש שהים צובר בתוכו אינסוף געגועים, לחוף מבטחים. ועכשיו בפתק הזה, הוא הרגיש כאילו זו קריאה אישית אליו, שיש לו כוח, שלא יסחף עם זרם היאוש. הוא קם . מעודד. ילך לבקר את אמא, אולי לה בדרך פרחים, ישמח אותה.
יצאה החוצה, חייבת ללכת, אפילו הפסנתר לא סיפק אותה עכשיו. הלכה נסערת. הקבצנית שישבה בקצה הרחוב עם המנדולינה ראתה אותה, ותקעה לה חיוך כל כך גדול שהיא לא יכלה לא לחייך בחזרה. "עכשיו לא יותר טוב?" היא שאלה בחיוך עם מבטא רוסי כבד. היא חיכה חזרה, "תודה". התישבה לידה. ,"מי את? למה את יושבת פה בשעה כזאת?"
"אני ולריה, אני ליות בארץ שישה חודשים. בת שלי צריכה לבוא עוד חודש , אז אני לאסוף כסף כמה רק אפשר יותר."
"רוצה להיכנס אלי , לשתות כוס תה חם? קר בחוץ."
"את תודה רבה, אני באמת גרון שלי לכאוב, את באמת תודה."
"אני פה בארץ ליות כל כך קשה. ברוסיה אני ליות רופא גדול. פה אין עבודה. אומרים אי אפשר. אבל אני כל כך לשמוח שאני ליות בישראל. ישראל טוב. מקום טוב. יהודים טובים. רוסיה מקום לא טוב ליהודים. לא טוב. אני להגיד תודה על כל רגע שאני ליות פה. מקום של יהודים."
יצא משערי בית החולים. כל הלילה ישב שם ליד אמא. השתדל לשמח אותה, וכנראה שגם הצליח כי לפני שיצא אמא אמרה לו "אתה הטעם שלי לחיים. כל ביקור שלך מביא לי בריאות, ואני יכולה למות בלב שקט כי אני יודעת שיהיה לי המשך טוב" הוא אמר לה שלא תדבר ככה, שיש לה עוד הרבה שנים לחיות, שהיא עוד תראה נכדים, אבל בפנים הלב שלו נצבט בכאב כשהוא רואה איך אימו דועכת לו מול העיניים. בלי לשים לב הגיע שוב לספסל מתחת לחלון, הוא ישב, מסתכל בציפיה לחלון. בתוכו הוא לגלג על עצמו. יושב ומחכה לעוד פתק, כאילו הרגיש שהפתק היה קריאה אישית אליו. מה הוא יושב ומחכה לפתק? ובכלל מי המשוגעת ששולחת ככה פתקים לרוח? תחושת געגועים לנגינה מאתמול. מהחלון בקומה השלישית התעופפה פתקה.
הולכת ברחוב
קטנה מאוד
נאבדת בין האנשים
הקבצנית בפינה
גורמת לי
לפתוח עיניים
להגיד תודה
חיי לא ימשיכו
לזרום כך סתם
אל הים.
