הוא התחיל במסלול הרגיל של יסודי, חטיבת ביניים, תיכון, עד שהכל חרג מאותו קו רגיל, אולי ישר בצורה מוגזמת מעט... כן, זה התחיל כמו תמיד באותם יציאות לא שגרתיות שהיו, אפשר לומר, באין כניסה שאטמה לו עוד מספר חדרים אפלים בליבו, שרובו נאטם כבר מזמן, עוד בהיותו בתלם, כן, אותו תלם ישר וחונק... זה התחיל באותה כניעה לרגשות הבדידות שהוא מדחיק עוד מהמכות ליד הגדר הירוקה בבית הספר היסודי... אכן, אותה ההתחלה המדכאת מעט, שגרמה לו לאותם שבירות הכלים בפני אותו הקיר האטום והממוסד שסווג אותו באותם קריאות גנאי: "חולה נפש", "שרוט"' "משוגע", שאותם הוא שומע בדרכו חזרה מהקיוסק לחדרו האפלולי משהו עם אותו ריח מוזר שכל אותם הממוסדים לא ידעו מהו... עם אותו רעש מתכתי, המורד משהו, הבועט בהכל.  אותה התחלה של מה? הוא עדיין שואל את עצמו, מה אני עושה פה? לאן אני ממשיך? אם יש טעם בכלל להמשיך?! לבד?????????? הוא כבר אינו רוצה כלום חוץ מאותו דבר שנותן לו לשכוח... ובאותם רגעי השפיות המעטים שנשארו לו הוא עדיין שואל את עצמו, רגע, לאן??? הרי אותם ממוסדים אמרו שאני לא פוטנציאלי לכלום?! הרי אני חולה נפש, שרוט, משוגע?! אך הוא שוב שוכח... וממשיך לשקוע אל מול אותם הממוסדים, הרגילים, בעלי הפוטנציאל... הוא ממשיך לשקוע אל אתם דברים מרגיעים, הגורמים לו לשכוח את אותו הממסד המתכתי ואת אותם הממוסדים שאינם שוכחים לעולמי עד... לפעמים עדיין ברגעי הצלילות המועטים עד מאוד שנשארו לו הוא עדיין רוצה... וחוזר שוב לאותו הטראנס ההזוי, הבלתי מפוקס, שגורם לו לשכוח, לברוח... ואותם רגעים נהיים מועטים יותר, קצרים יותר אבל הוא כבר רוצה לצרוח חזק עד שכל אותם הממוסדים ירעדו... והוא יצרח... ויראה לאותם ממוסדים, המתוכנתים משהו, את אותה צרחה... את אותה הצעקה המחאתית, הכואבת, המתוסכלת עד מאוד, הזועקת את אותה שקיעה נוגה של עוד אדם שלא רצה להיות ממוסד...    

ואותה צעקה עוד תראה להם מה זה...        

והוא ממשיך לצעוד באותה מנהרה אפלה שהאור בקצה שלה נראה כל כך רחוק, ויש אומרים שאותו האור הוא הרכבת שבאה לדרוס אותו...

ולעיתים רחוקות שבהם הוא יוצא מאותה בריחה משככת כאבים הוא עדיין מצפה לזריחה, לתקווה, והוא עוד נאחז באותה שניה פנויה מהזיות שעוד נותנת לו כוח קלוש לעלות... למרות אותו מקום אפל וקר שהנורמליזציה קיבעה אותו בו.. והוא ממשיך באותו רצון...

"אני מוכרח לעזוב אותם", הוא אומר לעצמו ברגע שפוי, והוא אורז את מעט חפציו, תופס חזק את מעט הלב שנשאר לו, ורץ משם למקום לא ידוע, לאן הוא רץ? הוא לא אומר לאיש מאותה המערכת הקפואה שאזלה ממנה כל טיפת חום שתוכל אולי להמיס את הקרח שבליבו. אותם נורמלים אינם שמים לב לכך שהמשוגע נעלם. והוא רץ וחוצה בדרכו עוד מליוני שביבים קטנים באותה מכונה גדולה העשויה ממתכת קרה, שאין אחד מתוך אותם שביבים שמענין אותו מאותו אדם, שאכן, גם הוא בן אדם... שאכפת לו...

והוא ממשיך לרוץ ומחפש עוד אדם שגם לא יכל ללכת באותו זרם עם כולם... האם אמצא? הוא שואל את עצמו.. עצמו נותן לו קצת תקווה שכשהוא מתבונן בה בצורה מעט ריאלית היא הופכת להמון יאוש...

אך הוא נאחז עדיין באותה תקווה הזויה ומחפש עוד פרא כמוהו... אמנם פרא... אך עם לב....

היכן אתה, עוד מתוסבך כמוני?????? אני מחפש אותך!!!!!!!  הוא צועק לעצמו...

לאחר מכן נותרו רק כמה מילים בודדות על מצבה לאחר אותו כדור,

שהוא תקע לעצמו באותו לב בוכה...

אולי עכשיו הם ישימו לב... למה שעוללו לעוד נשמה אבודה... בגללם... ואולי הם ילמדו לקח... 

לאאוטסיידרים הבאים...  או שהם ככה ימשיכו, הרי לעולם הם לא מבינים,

הרי הם ממשיכים כך שנים על גבי שנים, מאז שקמה אותה המערכת שלוקחת את הבחירה... 

כן, הם עדיין ממשיכים לשחק אותה עצובים בכל יום זיכרון, שרים לו עדיין שירים מדכאים פעם בשנה,

והוא מתהפך בקברו ורוצה לצעוק להם:"לפחות בקבר תנו לי קצת נחת", אך הוא שוב לא יכול עליהם...

 

רק איש אחד יושב בצד ובאמת בוכה, כנראה שגם הוא לא רוצה להיות כמו כולם, והנה, הנה הוא קם,

קם וצועק, וכולם משתתקים, ואותה מוזיקת רקוויאם מפסיקה מיד, הם משפילים את ראשם, כן, אותם גאים, פלורליסטים לכאורה, כן, הם מתבישים עכשיו ורוצים לברוח, אך עכשיו הם אלו שלא יכולים...