אין לי כבר כח , למבטים האלה... שאני נועצת, שנועצים בי.
מבטים שנראים כמחכים לבשורה, למשהו שיקרה, שישתנה.
מבטים במטפחת פרחונית, מבט בבטן של מישהי קטנה ממני שכ"כ, אבל כ"כ רוצה שתהיה גם לי.
מבט חטוף על אצבע עם טבעת אבן בוהקת המעידה על כך שעוד מישהי מצאהאת חציה השני.
ומבט על עצמי במראה-מבט שלפעמים שמח, מלא תקווה ואמונה שהכל כ"כ מכווון ומדוייק, ושבעזרתו יתברך גם תורי יגיע. אך לפעמים המבט מתחלף בכבדות, בעצבות ולפעמים אפילו מלווה בדמעות, בכאב קטן, מכרסם עמוק וצובט... כ"כ צובט ומכאיב עד כלות
על כך שגם אני רוצה, ומתי...מתי זה גם יקרה...לי ?כמה אצטרך עוד לעבור??
מנסה להנחם, בולעת את הרוק ומנסה להעלות חיוך כושל.
"ישועת ה' כהרף עין", "בעיתו ובזמנו" הם משפטים שגורים בפי, מאמינה בהם בלב שלם ויודעת שהוא יגיע...יום אחד.
אך לפעמים ההרגשה הזו, הרצון הזה... כ"כ גדול, גדול מנשוא שגורם למחנק בגרון, לדמעות לעלות ולי לשקוע...
"קשה זיווגם של ישראל כקריעת ים סוף" את זה אני יודעת היטב אך אף אחד לא אמר לי שקשה גם להתמודד ולעמוד מול אלה שהצליחו לקרוע את הים שלהם
