"עיגולים שחורים במקום עיניים רואים שהלילה לא נרדמת.. בבת אחת פתאום צוחקת, זורקת חיוכים.. אבל בפנים את מתפללת..בואי רוח.. השדים באים בלילה קולעים צמות מהכאב.. הלכת לים חיכית לי ולא באתי כי ראיתי כבר יותר מידי זריחות.. צעקת לכוכבים שמעלייך..בואי רוח.." (אביב גפן)

עיגולים שחורים

מציירת מולה עיגולים.
 גרמה לעיגולים לשייט סביבה במעגלים, לצוף.
 זה גרם לה לכאב ראש, היא ידעה שזאת הדרך. היא חייכה לעצמה, מאבדת ריכוז. מאוכזבת, היא העלתה לפניה אט אט את העיגולים.
הגדילה והגדילה אותם, צבעה אותם ירוק. החליפה למשולשים.
גרמה להם לגעת אחד בפינה של השני.
הניע אותם באוויר מולה, גרמה להם לזוז ימין-שמאל, ימין-שמאל. ושוב ימין. ושוב שמאל.
נכנסה לעולם שלה יותר ויותר.
היא כבר לא היתה צריכה להתאמץ.
הם שייטו מול עיניה בחופשיות, מבהילים אותה.
 "הם שלי, אין מה לפחד, אני יצרתי אותם", ניסתה להכניס את המחשבה עמוק למוחה.
באופן מוזר, המחשבה ניערה אותה, גרמה לה לחזור.
לחזור למציאות, לעולם של כולם.
ידעה שהיא בורחת, ידעה שיגידו שהיא פוחדת להתמודד.
הם לא מבינים.
 היא לא פוחדת מההתמודדות, היא פוחדת מעצמה, מאדם הזר שפלש לתוככי נשמתה. שניזון מהנפש האכולה שלה.
היא ניסתה לשוב לעיגולים ולמשולשים, לעולם שיצרה לעצמה. עולם בו קיימים רק משולשים ירוקים, ריבועים אדומים, ועיגולים צהובים. צורות בצבעים עליזים משוטטות לפי הוראותיה בחלל שחור.
 היא אהבה את זה.
 את השליטה על הצורות, על הצבעים שלהם. כשהיה לה שחור בפנים, היא נהנתה להשחיר את העיגול הצהוב. כשלבה שתת דם, מעוד השפלה שלא נגמרת, היא אהבה לגרום לרבועים לבהוק באדום. וממש לפעמים, כשלבה רקד ביערות האכזבה, היא גרמה לירוק-יער של המשולשים לדהות.
 כאן, בעולם הזה שלה, קיימים רק; היא, הצבעים, והשחור מסביב. השחור שאף פעם לא נכנע, לא עוזב, תמיד נדבק לצבעים העליזים שלה, תמיד מוסיף להם גוונים לא לטעמה.
 
זה הוא שגרם לה להצטנף בעולם הזה, אותו בנתה לעצמה. הוא שלקח ממנה הכול. הוא לקח בכוח את כל הצבעים שלה; העלים את כולם.
צבע את כולם ביד גסה ובחיוך מלגלג, בצבע שחור. שחור שלא נגמר, שלא יורד. ככל שניסתה לקלף אותו גילתה יותר ויותר שכבות של שחור, שחור מייאש, מחליש, לא מרפה.

היא זכרה את התקופה של לפני. התקופה בה כל הצבעים שלה זרחו בצבעים עליזים ובוהקים, כמעט חייכנים. אז היא עוד היתה מספיק תמימה כדי לחשוב שהצבעוני לעולם, אבל לעולם, יכניע את השחור. הוא גרם לה להבין שזה לא ככה.
הוא לקח את הצהוב שלה, את כל השמחה הקלילה שהיתה בה, והפך אותו לשחור עמוק, עם תהום פעורה.
 נטל בכוח את הירוק הרענן, הביישן שלה, את הטריות הצעירה שהיתה בה, והוסיף בה, בתאווה מעוררת דחייה, גוונים של כחול בוהק, ששרפו בכוח כל תום שהיה בה. קרע בעוצמה אדירה את האדום שלה, את ההעזה. את הכוח המיוחד לה, את היופי המצודד, לקח והפך לוורוד נוצץ, בוהק יותר מידי, חשוף מידי.
ואת התכלת, את התכלת העדינה שהיתה שלה, הוא ניפץ אל תוך כחול עמוק, כואב ופוצע.
מעניין איך צבעים שנבנו ופרחו במשך שנים, יכולים להשחיר בצורה טמאה מהיסוד תוך ערב אחד. מוזר איך תוך יום אחד, תוך כמה שעות, השתנו כל הצבעים שלה.

הוא תמיד שם. חי בתוכה. נושם איתה, חושב איתה, עושה הכול מתהומות נשמתה. עומד תמיד על משמרתו, לא שוכח מידי פעם לצבוע שחור את נפשה, שלא יתקלף הצבע.
 כשהיא מעזה ויוצאת לרגע מעולם הצבעים שלה, היא מייד רואה את פניו החייתיות גוהרות מעליה, קורעות ברשעות מצמררת כל פיסה של תום, של טהרה. היא לא מצליחה להשתחרר מכבליו הלוחצים.
הוא כבר מזמן לא כאן. והיא כבר מזמן בבית החמים והמוגן שלה. אבל למרות הכול, הוא לא נוטש אותה לרגע. לא שוכח אף משמרת שלו. זוכר תמיד להזכיר לה את גווניה המתנוונים בזכותו. בגללו.
הוא לימד אותה הרבה דברים. לימד אותה על תאווה, על טומאה. דברים שאף פעם לא ניחשה שקיימים. דברים שרוב הילדות לא יודעות על קיומם. הם לומדות את זה אחר כך, בצורה של אהבה, של טהרה. רק אותה לימדו הכול הפוך, הוא לימד. האנס הזה, שאנס אותה.