הָרוּס.

פָּעַם הָיִיתִי לֵיצַן עֲצוּב.

כְּשֶׁכּוּלַם חִיְיכוּ וְמָחַקוּ וְשַׁבְרוּ

אֶת כֹּל הָמִסְגָרוֹת

אֲנִי בָּכִיתִּי.

אֶיזֵה לֵיצַן.

אַת בֵּטַח רַאִית אוֹתִי בּוֹכֶה

בְּאֵיזוֹ הָצָגַת יָחִיד, כִּי

אִם לֹא כֵן, אֵיךְ הִסְכַּמְתְּ

לְקָבֵּל מִמֶנִי זֵר פְּרַחִים, שֶׁהוּא

מַעֲשֶׂה קוּנְדַס?

עֲכְשָׁיו אֲנִי לֵיצַן שָׂמֵחַ,

מוֹתֵחַ אֶת חִיוּכִי בִּכְּפָפוֹת לְבַנוֹת.

תִּרְאִי, תִּרְאִי,

גַם אֲנִי מִשְׁתָּתֵף בָּחַגִיגָה הַלְבָנָה,

לַמְרוֹת שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכִי, כְּמוֹ הָפֶנִיקְס,

אֲנִי עֲדַיִין--