"ולפעמים כשכיוון הרוח משתנה ,
וציפורי הזמן מנערות את כנפיהן בצפיה,
קול תחילתן של נדודים אינו אלא,
לחישת נפילתו של עלה מוזהב אחד."
הבית עמד מואר היטב , חלונותיו זוהרים כמו זהב מותך מבין קפלי המשי של הלילה . הרוחות העזות ששרקו בחימה , לא הצליחו להרעיד את החלונות המתומנים אשר היו קבועים עמוק בקירות האבן . גשם שוטף הטיח את עצמו בזעם על הגג המקומר , ברקים קרעו את חשכת העבים ורעמים התגלגלו , שואגים בין שברי הענן.
בתוך כל המהומה , עמד הבית . שקט , יציב ואצילי . מגדלור של אור ותקווה לאיש עטוי הברדס שכשל לעברו באפיסת כוחות.
גוו של האיש היה כפוף , כמנסה להגן על עצמו , ועל החבילה עטופת הסמרטוטים שלפת אל חזהו מפני הברד , שהחליף את הגשם , בכדורי קרח קרים ונוקשים.
"עוד מעט" הוא מילמל לעצמו בשיניים חשוקות מפני הקור , ידיו מחזקות את אחיזתם "עוד מעט . רק החזק מעמד עוד מעט".
ערמת הסמרטוטים נרעדה , ולפתע יד קטנה וחיוורת הושטה מתוכה , לופתת את שיפולי גלימתו של האיש בחוזקה .
מודאג , הוא הרכין את ראשו , מאמץ אליו את היצור הקטן , שזהותו נותרה מוסתרת בין קפלי הסמרטוטים "עוד קצת" מלמל שוב , מתקרב במהירות לדלת הבית "אנו כבר כאן , אדוני הצעיר . אנו כבר כאן"
משחרר את אחת מידיו , הוא החל הולם בחוזקה על דלת האלון הכבדה .
"פיתחו!" הוא קרא , קולו נשבר מדאגה ותשישות , כמעט וניסחף בשאגת הסופה מסביבו . "פיתחו בשם ה´!"
קול צעדים נמהרים נשמעו לפתע מהצד השני , והוא אימץ אליו שוב את חבילתו היקרה , עת הדלת נפתחה בחוזקה , חושפת מאחוריה איש גבוה ונאה בעל זקן לבן והדור ועיניים טובות , שהצטמצמו בדאגה למראהו של ההלך .
"ברוך הבא בשם ה´ ! " הוא קרא מורה לו פנימה בידו "היכנס! הכנס מן הסערה! אין זה לילה לנדודים!"
האיש כשל פנימה "האם אתה הוא רבי אברהם הרופא? " הוא שאל , טון נמהר שזור בקולו הצרוד
"אני הוא ." הנהן רבי אברהם "אך בא , שב , אכול ושתה . כל מה שתרצה יוכל להאמר לאחר שתתייבש."
הוא ניסה למשוך את ההלך במורד מסדרון ארוך , אך זה נעץ את עקביו ברצפה "אני לא משנה " הוא התעקש "רבי אברהם ! אתה מוכרח לעזור לו ! " הוא הרים מעט את ידו האית , שאחזה בערימת הסמרטוטים , ובשניה הוא הסיט את הבדים .
רבי אברהם פלט קריאת תדהמה כאשר פניו היפות והחיוורות של ילד בן לא יותר מחמש שנים נחשפו. הילד שכב , חסר הכרה בזרועותיו של ההלך , שפתיו החיוורות מהוות ניגוד ללחייו שהיו סמוקות באודם עז.
"חי העולמים!" קרא רבי אברהם , חוטף את הילד מזרועותיו של ההילך , וממהר במורד המסדרון "הוא קודח מחום! עליו לשכב במיטה נוחה , בחדר מוסק!מה הוא עושה בחוץ , בליל בלהות שכזה?!" לא מחכה לתשובה הוא נכנס לחדר גדול , ומיהר לכיוון האח שאש עליזה בערה בה בעוצמה . "בוא ועזור לי !" הוא קרא לעברו של ההלך "עלינו לחממו במהירות , ולנסות לחדש את מחזור הדם . רחל! " הוא קרא לעבר אישה גבוהה , עטויית מטפחת שעמדה שם דואגת לצד נערה וילד קטן"הביאי שמיכות ובגדים יבשים , והסיקי את חדר החולים . ומהרי !"
רחל הנהנה , ושולחת חיוך אחרון מעודד לעבר הנערה והילד, היא מהרה להעלם מאחורי אחת הדלתות .
בינתיים , ההלך ורבי אברהם סיימו להפשיט את בגדיו הרטובים של הפעוט . רבי אברהם הביא בקבוק מלא בחומר שמנוני, והחל מעסה את השמן בתנועות מעגליות . אל מול מבטו השואל של ההלך הוא הסביר בקצרה "שמן קינמון . מחמם ומחדש זרימת דם ." ההלך הנהן , וחיכה את רבי אברהם . לאחר שסיימו , הלביש רבי אברהם את הפעוט בבגדים חמים ועטף אותו היטב בשמיכה שהביאה האשה.
"חדר החולים מוכן ." היא אמרה בשקט שולחת מבטים דאוגים אל הילד . רבי אברהם הרים את הילד והחל פוסע במהירות אל ומעבר אחת הדלתות , ההלך ממהר אחריו.
האשה נאנחה , ופנתה אל הנערה שעדיין עמדה שם , אוחזת בחוזקה בידו של אחיה .
"יהודית." היא קראה ברוך מחכה שהנערה תרים אליה זוג עיניים כהות . "הגיע זמן השינה של יונתן . קחי אותו , אני אסתדר."
יהודית הנהנה , מובילה את יונתן לכיוון חדרו . רחל נאנחה , ופנתה אל המטבח . ההלך נראה רעב וצמא , ארוחה חמה תתקבל בברכה.
"יהודית?" יהודית הביטה אל אחיה , עיניה הכהות פוגשות בשלו התכולות המוטרדות. "כן יונתן?" היא שאלה ,עוזרת לו להתמקם בנוחות במיטה. מיתחת לשמיכת הצמר כל מה שהציץ היה ראשו מלא התלתלים השחורים .
"את חושבת שהילד הזה יהיה בסדר?"
יהודית נאנחה . הייתה זו זכות גדולה להיות ילדיו של רבי אברהם , אישיות גדולה במלוא מובן המילה ,אך ילדיו של הרופא היו מודעים הייתם לאחריות שרבצה על כתפיהם , בנוסף לזכות . ובגיל מוקדם מאוד , הם למדו להתמודד עם המוות , לעיתים בצורותיו הנוראות ביותר . ואחת הצורות הקשות ביותר הייתה ילדים . במיוחד ילד שלא נראה מבוגר יותר מיונתן . נרעדת , היא הידקה את השמיכה סביב לאחיה .
"ה´ יעזור ." היא אמרה לבסוף . "כולנו נימצאים בידיו של ריבונו של עולם , יונתן . והוא דואג לכולנו , הוא אבא שלנו. וכמו שהוא דואג לך ולי, הוא גם דואג לילד הזה . הוא גם אבא שלו . והוא יעשה בשבילו מה שהכי טוב לו ."
היא חייכה ברכות . "אבל אם אתה רוצה לעזור , אנחנו יכולים להגיד יחד כמה פרקי תהילים , להחלמתו . רוצה, יונתן?"
יונתן הינהן , עיניו הכחולות רציניות . "את תעזרי לי , נכון?" הוא שאל - דרש . "את תעזרי לי לקרוא את המילים הקשות . "
יהודית חייכה שוב , פורעת את התלתלים . "בוודאי."
היא יצאה את החדר , וחזרה לאחר מספר רגעים עם ספר תהילים כרוך בעור . מתיישבת ליד אחיה , היא הנידה בראשה.
"מוכן?" היא שאלה , מחזיקה את הספר בעדינות ומפנה אותו לכיוון אחיה וכבר קולותיהם משתלבים זה בזה , במלודיה עתיקה בין קולות הסערה המשתוללת בחוץ.
"ממעמקים קראתיך ה´.."
