זוהי יצירה המעלה בך ספקות. פסל יווני קלאסי מושלם, הבעת פנים חתומה.
החוק: אסור להסגיר רגשות, הפגנת רגשות זוהי הפגנת חולשה.
את לא אנושית, אלילת קדושה וטוהר, כמעט.
עיניים ריקות, חלולות, מתות. לבנה, בוהקת, מאסיבית. עדינות מתערבבת עם עוצמה. מהות מתערבבת עם תעתוע. שיש מנצנץ עם עצמות חלשות. שקר של מליוני דורות.
כמעט ואפשר להרגיש בסמיכות ערפל היהירות העוטף אותך, מגן עלייך כחומת בטון שלעולם לא יצליחו למוטט אם רק תשקרי לעצמך ככה. זה לא קשה, לא באמת.
זוהי יצירה הדורשת ממך לחשוב. קחי את ידה, הקריבי נשמתך, שפחה גוססת של אבדן התמימות.
מלכת החושך באה הלילה, והיא באה לחדרך.
חידלי, את אומרת, גוערת, מתחננת, מתרגשת בעוצמה מזוכיסטית מטורפת. אנא ממך, המשיכי! קחי אותי!
פלאי העולם השפל מבעד למראת השקרים.
את תחלפי על פני מכוניות ותחפשי את השתקפותך על החלונות הכהים. את תשלפי מתיקך מראה מתקפלת שמקפלת את הכיעור [קיעור?], שמדגישה את הקימור [חיסור?] שמאשרת את מה שאת כבר יודעת.
בשלב מסויים תתמכרי אליה, תחפשי את בבואתך על כל החזר אור בוהק, על כל דומם מבריק שמשקיט חולשתך.
זמן רב את עומדת ובודקת כל איבר, כל צורה, כל פגם.
גם את מכורה, גם את אבודה בעולם הפלאי,
עולם המראות המתעתעות, עולם המשמיד אותך לאלפי חלקיקי אור,
מפזר אותך לאורך חלקה פגומה של אוויר.
אבל את, בניגוד לשאר בני האדם, אינך זקוקה לאוויר.
אולי בגלל זה את נחנקת.
אז את תחייכי את חיוכך המזוייף ותצחקי בצחוק מתגלגל ומאולץ,
תמחי את ידך בביטול, תשחקי אותה מושלמת.
אך המבט נותר אותו המבט החלול ובבואתך עדיין אותך רודפת,
לעולם נחרב עלייך להתמודד בכל רגע ורגע עם השתקפותך, הבוהה בך במבט מרושע ומקניט, לאן שלא תביטי. היא רוצה לראות אותך נופלת. היא לא רואה שכבר נפלת.
חיה-מתה כבחלום בלהות מתמשך שבסופו לא זיעה קרה וגם לא תתעוררי בזעקה. מבפנים את צורחת מזמן.
ואנשים מסתכלים ואת מכניסה את הבטן פנימה, עמוק יותר עמוק יותר, ולרגע זה לא משנה שאת לא נושמת, הרי בסוף לא תנשמי בכלל והבטן תיכנס מעצמה.
הנפש היא אנורקטית.
היא מנסה בכוח לבטל קיומה, למחוק צרכיה.
הנפש משמידה עצמה במוות ארוך ואיטי שבסופו יש לא טוהר ולא זוהמה.
בסופו יש אמת.
