ואז עפתי! וביתר דיוק, ריחפתי. לא התנתקתי מהקרקע באמצעות תנועות חתירה נמרצות בידי וברגלי. לא נסקתי אל על באגרוף מורה קדימה ובגלימה מתנופפת. וגם לא השתמשתי בטכניקות ועזרי תעופה למיניהן.
------
תחילתו של הסיפור, אז לא העליתי בדעתי אפילו אפשרות של תעופה, ביום בהיר אחד בכפרי השלו והמנומנם, השוכן למרגלות ההר הנישא ואפוף הערפילים. כמידי יום ביומו, ישבתי לי בנחת ובשלוה לעשן את מקטרתי בחצר ביתי, וכמידי יום ביומו, הצטרף אלי ידידי הטוב, הדליק לעצמו את מקטרתו, והתיישב מולי. כמידי יום ביומו, שוחחנו על הא ועל דא, וכמידי יום ביומו, כשסיימנו לדון בכל ההיבטים האפשריים של הא ודא,השתתקנו והשקפנו לנו בשקט ובשלווה, כמעט מושלמים, על ההר הנישא, עד כמה שיכלו מבטינו לחדור את מסך הערפילים. לפתע, ובאופן יוצא מגדר הרגיל, אמר ידידי "אולי ננסה לטפס על ההר הנישא?" כמובן שהיתה זאת הצעה בלתי מתקבלת על הדעת מכמה וכמה סיבות, כשהעיקריות הן הגובה הנישא והבלתי יאומן של ההר, והערפילים, שאין לדעת מה מסתתר מאחוריהם. ללא שהיות דחיתי את רעיונו המופרך של ידידי, אך למרות זאת, מאותו יום ואילך הרעיון החל טורד את שלוותי.
עברו כמה חודשים, שבהם הרעיון לטפס על ההר השתלט כמעט כליל על מחשבותי, ולא נתן לי מנוח. הגעתי להבנה שאין מנוס מלנסות לטפס על ההר, ולו בכדי להשקיט את רוחי הנסערת. באותו יום, בשבתי בחצר עם חברי, העליתי את הנושא בעודנו צופים בהר, וגיליתי שגם חברי מרגיש כמוני. קבענו את היום הראשון של השבוע הבא ליום בו נחל בטיפוס.
לא אלאה אתכם בסיפור אודות הדרך הארוכה ורבת המכשולים, אך גם הגילויים המדהימים, והעליה המתמדת אל פסגתו של ההר, שהנישאות שלו הפכה בעיני מיום ליום פחות ופחות מאיימת ויותר מושכת ומפתה. כשהגענו לפסגה, לא האמנתי למראה עיני. זה היה שונה מכל מה שיכולתי לדמיין. מבטיי פלחו את הערפילים, וראיתי מבעדם נופים רחוקים ומהממים ביופיים. ראיתי את כל גאיותיו ומדרוניו של ההר שכבשנו, ואפילו יכולתי לראות, בבהירות רבה, את כפרינו השלו והמנומנם נח לו שם הרחק מתחתינו. אך יותר מכל המראות האלו, בלטה התחושה של המרחב העצום, שאפף אותי בעמדי על פסגתו של ההר הצרה כחודו של מחט. המרחב האינסופי התפרס לכל עבר, ונראה היה ממקום עמדי, שהוא עוטף את כל המציאות ולאט לאט תופס את מקומה, עד שלפתע, לא ראו עיני עוד כלום מלבדו.
ואז עפתי! וביתר דיוק, ריחפתי.
