בין שקיעה לזריחה הגעתי לבניין בעל שתי קומות.
הבניין היה רעוע ומט ליפול, כך שתחושת המועקה שסבבה במקום הוסיפה לבדידותו של הבניין שאין איש יודע מתי הוא נבנה ומי בנה אותו במקום הזה.
ואז הגעתי.
אחרי אהבות ומלחמות, אכזבות וייאוש, תקוות ותמיהות. לא ידעתי איך הגעתי וגם לא אדע אף פעם כנראה, אם כי רציתי להתרחק מהכל. בחרתי לא לגור בקומה התחתונה של הבניין הרעוע, העדפתי את קומתו העליונה, וכשעליתי הבנתי שהיא גם הצחיחה ביותר אך נשארתי עומד על בחירתי ועל רצפתי החדשה ואף המסורחת.
לא היה בידי כל, אך בדירה עמדו לרשותי ברז מים, סמרטוט, מגבות, מגב ומטאטא, שהשתמשתי בהם לנקות את הרצפה והרהיטים. אפילו הארון היה מלא בגדים שניסיתי ללבוש והם עלו עליי פיקס.
הבית היה ריק מזכרונות, הייתי יכול להתחיל מחדש את חיי... בדיוק כמו שרציתי.
אבל לא עבר הרבה זמן מאז נטשתי את העבר ורציתי לפתוח דף חדש, והוא, העבר, רדף אחריי.
רדף אחריי כמו שרק סמי יודע לרדוף.
הוא תמיד היה שם איתי מהלך על ארבע רגלי האדם שלו, עוזר לי להסתבך בכל דבר אפשרי ומצליח להפיל הכל עלי, איך שהוא תמיד מצליח לסבך אותי, רק אותי.
איני יודע מתי הוא בא. רק זאת אני זוכר, שבזכרון הראשון שלי גם הוא היה שם....
בכלל לא רציתי לעשות את זה, אבל הוא הצליח למשוך אותי על ידי דברי חלקלקות ו"כל מיני רווחים מיוחדים" שייצאו לי מזה. כשזה נגמר בתחנת המשטרה עם קצין מבחן צמוד לשנה – הרווחים כבר לא היו חשובים; מה גם שלסמי לא היה כל כך אכפת, והוא דווקא חשב שזה כל כך מצחיק, שצחוקו כמעט הבקיע את השמיים ואיים להפיל את אלוקים.
נעלתי את הדלת בבריח והוא הבטיח מאחורי הדלת שהוא לא יעזוב את המקום עד שהוא ייכנס בחזרה לחיי.
וכך, כשאני מנסה לישון את שנותיי ולהתעלם מקיומו, חגג הוא מתחת לביתי במסיבות הוללות ובאכילת בשרים לרוב, כאילו אין מחר. אל דירתו הגיעו כל מיני נאספים עזובים, אנשי מכירות ממולחים, מסוממים, פרוצות מכיכרות הערים הרחוקות, בוגדים ונואפים, גזלנים וגנבים, אנשים שנקלעו למסיבה במקרה, וסקרנים שרצו להציץ וטבעו בים האלכוהול ששטף את הרצפה.
וכך בקומה מתחתיי, כשאני טומן את הראש מתחת לכר ומנסה לישון, נחגגה לה חגיגה שהייתה חלק מחיי הקודמים.
בבקרים התעוררתי לקול מחריש של מכונות קפה ואספרסו שאין לי מושג מאיפה הוא הביא אותם.
ניסיתי לדבר איתו מהחלון, לא הייתי מוכן לפתוח את הדלת ולא את הלב לדברי המוסר שלו, ביקשתי שיעזוב אותי במנוחה, כבר הייתי בסרט הזה איתו ואני רוצה להתחיל מחדש – ורצוי בלעדיו ובלי התכניות המפתות שלו, על חיים נטולי עכבות...
"מי מעכב אותך?" היה מציץ לעברי דרך החלון מלמטה "האלוקים שלך מת, מת בך, מת בעולם, הוא לא יציל אותך מעצמך"
לא רציתי להקשיב, אבל האמת?! הוא חדר פנימה, ללב, וישב שם שוב... כמו בעבר... כמו תמיד ...
אלוקים עזב אותי ולכן גם אני אעזוב... ותמיד באותו ריטואל, לא, אסור לי, אני לא יכול, מה קורה לי? החלטתי, שינוי זה שינוי! בהתחלה קצת קשה, אחר כך יהיה טוב, אני לא אתן לו ליהנות מהמשחק הזה שוב...
שינסה אותי עוד פעם אחת ואני אחסל אותו... התיישבתי על המיטה בכעס. לפתע שמעתי קול של דבר הנשמט מתחת למיטה, המיטה החלה להתנדנד. הרגל השמאלית הייתה באוויר והמרצפת מתחתיה נפלה לתוך ביתו של סמי.
לפעמים נדמה לי שסמי תמיד היה בעולם, כאילו אף פעם לא מת באמת. אולי רק פעם אחת אבל רק מבחינה רוחנית, שלא ברור אם בני האדם יבינו מוות כזה, אך המוות הזה היה זמני, כיוון שבני האדם רצו את סמי חזרה, כי היה חסר להם העניין שהוא הוסיף לחייהם.
אבל הם שוב התאכזבו, סמי טייל הרבה בעולם ובכל מקום שהיה בו השאיר חותם שאנשים היו רוצים לשכוח, אך לא ניתנה להם הזכות הזו.
לאט לאט התחילו אנשים להתפקח מהעיוורון הזה שהטיל עליהם סמי בכל הרעיונות המטורפים שלו והוא השיג שונאים רבים בכל העולם. היו אנשים שרצו לפגוע בו בגלל שהוא פגע בהם, והיו אנשים שרצו לפגוע בו כמו שפגע ביקיריהם או ביקר להם, והיו כאלה ששמחו לאיד של אותו סמי, שידע שהאנשים האלה רוצים להעלים אותו ולכן עבר לגור בארץ הזו שבה כולם יכולים לחיות.
ובאמת ברגע שסמי הגיע, הוא נישא על כפיים והעם היושב בארץ שמח על בואו, כי בהתחלה היה בארץ שאליה הגיע כל כך משעמם כי לא קרה בה שום דבר מעניין, ומאז שסמי הגיע הרחובות נמלאו בצבעים אדומים ושחורים, כחולים וירוקים. אך גם פה לא הצליח סמי להחזיק מעמד יותר מדי זמן ואנשים החליטו לטרוק לו את הדלת בפרצוף, אבל הוא הצליח להכנס דרך החלון או הארובה או דרך מחילות נסתרות או דרך החורים של השרוכים בנעליים, והאנשים בארץ התייאשו מהמלחמה הזו. היו מעטים שהצליחו להפטר ממנו לגמרי, אבל הם היו יחידי סגולה, לא אנשים שתפגוש כל יום ברחוב.
וכך כאשר סיים סמי את מסעותיו בארץ האחרונה שהוא כל כך התאהב בה ולא רצה לעזוב, זכה סמי להרבה שונאים מכל קצוות תבל שהיו מוכנים לעשות הכל כדי להפטר ממנו, אבל ממש הכל...
ברגע שנפלה המרצפת וראיתי את החור שנפער ברצפה ידעתי מה אני רוצה לעשות.
הכל קרה כל כך מהר, בהתחלה שלחתי מכתבים לחברים קרובים, וכשהם קראו מה אני מבקש לעשות, הם מיד הגיעו; לא לפני שהם שלחו את המכתבים שלהם לחברים שלהם, שגם הם שמחו מהרעיון והיו מוכנים להגיע לקצה העולם כדי להפטר מסמי, וגם הם שלחו מכתבים לחברים שלהם... ששלחו מכתבים... וכך הלאה.
כל אותה עת סמי לא ידע מה קורה, הוא המשיך לשבת בביתו בקומה התחתונה ולחגוג את חגיגותיו ולשתות קפה כדי לא להירדם לשניה.
אורחיו המשיכו להגיע אליו עד שאחד מהם קיבל מכתב והחליט להצטרף אלינו עם כל האורחים מלמטה שדי נמאס להם לחיות ככה; הם קראו לזה שינוי של אמצע החיים, ונדחקו בין האנשים שכבר חיכו בסבלנות בדירתי. סמי יצא לחפש ברחובות את האנשים שלו, אך הרחובות היו שוממים. הוא הגיע לערים הגדולות וגם הן היו שוממות. כולם, כל העולם עמד בדירה אחת וחיכה להתמוטטות הרצפה.
סמי חזר לביתו ולא הבחין בשקט המוזר ששרר בביתי. האנשים נצמדו אחד לשני ואף אחד לא התלונן על מרחב או אוויר, שמעתי את הרצפה מתחילה להיסדק והחלטתי לומר כמה מילים. הייתי חלק מההמון הגועש שהיה מוכן להגיע כדי לנסות לחיות חיים נורמאלים סוף סוף, ולפגוע במי שניסה להרוס להם את החיים.
דיברתי בשפה שכולם יבינו: “תודה רבה שהגעתם, הרגע הגדול עומד לקרות, סמי נכנס הרגע לביתו וסביר להניח שהוא לא יודע מה עומד לקרות לו בעוד מספר רגעים “. אנשים שתקו והתחילו לרקוע ברגליהם בכוח, הרצפה כבר הגיעה למצב של קריסה, סביר להניח שעכשיו סמי כבר יודע שמשהו קורה מעליו, אך ההמון נחוש ברצונו לסיים את המבצע שבגללו התכנסו.
ובדיוק כשהרצפה קרסה עמד סמי מאחורי דלת ביתי ובידו המרצפת.
