לכל בן אדם יש המון צדדים באישיות שלו. יום אחד אתה קם בבוקר במצב רוח שכל העולם נראה לך ורוד, אומר שלום לכל בן אדם שאתה פוגש, ומשאיר טיפים גדולים במסעדה, ויום למחרת אתה קם עצבני, כל בן אדם שאומר לך משהו מעצבן אותך עד שבא לך לזרוק עליו איזה כדור אש שימחק אותו מפני האדמה, ואתה מרגיש צורך עז, לאגור אנרגיה, להתפוצץ ולמחוק את כל הסובב אותך.
גם אם קמת במצב מסוים, זה לא אומר שככה תישאר למשך כל היום. יכול להיות שהידיים שלך רועדות מרוב עצבים, ובאה לך מישהי שאתה אוהב, שמה לך יד על הכתף, ועושה לך את היום, ויכול להיות שקמת מאושר, ומישהו זרק לך הערה שגרמה לך להתפלל שתוכל לירות ברקים מהעיניים ולחשמל אותו עד שנשאר ממנו לא יותר מאפר.
. אני מכיר המון בנים שאמרו על מישהי שהיא סנובית ומגעילה, וברגע שיצא לי להכיר אותה, גיליתי שזה ממש לא נכון. היא הייתה סנובית ומגעילה כלפיהם, כי היא פשוט לא חיבבה אותם. אם אני בא במגע, עם מישהו שאני לא סובל, אני אהיה מתנשא ומגעיל, כדי שאותו מישהו יקלוט את הרמז, יבין את הגישה שלי כלפיו, ובתקווה יתרחק. אם המצב הוא הפוך, אני אהיה נחמד וחברותי, אדבר ואפתח אל הבן אדם, כי אני נהנה מחברתו ורוצה להתחבר לאותו בן אדם.
אומרים שלבן אדם יש אלף מסיכות. זה לא נכון. לבן אדם יש אלף פרצופים, וכל בן מי שבא במגע עם אותו הבן אדם, רואה פרצוף אחר, כי אנשים שונים, מוציאים צדדים שונים בנו. ככל שאתה מודע יותר לבן אדם, ככה הוא יכול להשפיע עליך יותר.
זה תמיד מדהים אותי עד כמה בני אדם מושפעים אחד מהשני. כשאני מביא הביתה את הבחורה שאני מתלהב ממנה, ויום למחרת אמא זורקת איזו הערה, וכל ההתלהבות שלי יורדת. קורה שבחורה לא מסתכלת לכיוון של בחור, ואז יום אחד שומעת את החברות שלה מדברות על איזה חתיך הוא, ופתאום נדלקת עליו נואשות.
יש שלושה סוגי אנשים בעולם. אנשים שאתה אוהב, אנשים שאתה שונא, והאנשים האפורים שלרוב אתה לא מודע לקיומם. אין דבר יותר גרוע בחיים האלה מאשר להיות אפור. אנשים אפורים, זה האנשים שאתה עובר לידם במסדרון ולא מבחין שהם שם. בן אדם אפור, הוא אותו בן אדם, שאחרי שהיה איתך חצי שנה באותה הכיתה, אתה עדיין לא זוכר איך קוראים לו, ואתה מופתע מעצם העובדה שהוא קיים. בן אדם אפור, אף פעם לא יתקדם בעבודה, כי הממונים עליו לא מודעים לקיומו, ולא משנה כמה הוא משקיע, הוא לא מוערך. בן אדם אפור הוא הבן אדם שלא יזכרו איך קוראים לו וישכחו להזמין אותו לפגישת המחזור של השכבה.
אין שום דבר מיוחד בבן אדם אפור, שיגרום לך להסתכל עליו. הוא לא מוכשר בשום דבר. הוא לא טוב ולא רע, הוא שקוף. הוא פשוט לא מעניין אותך מספיק בשביל שתחשוב עליו ותגבש עליו דעה.
כל עוד הבן אדם הוא לא אפור, יש לו הזדמנות להשפיע עליך.
המורה לא יכול להיות אפור. זה בלתי אפשרי. לטובה או לרעה. המורה נמצא במרכז תשומת הלב שלך כל השיעור. מורה עומד לבד, מול כיתה שלמה של תלמידים. אין שום ברירה אלא להודות בקיומו. או שאתה שונא אותו או שאתה אוהב אותו. כך או כך, הוא משפיע עליך. היחס שלי לכל מקצוע, תמיד היה מאוד תלוי ביחס שלי למורה.
ברקוביץ' הוא הדוגמא החיה לכך שהמורה, תמיד נמצא במרכז תשומת הלב של התלמידים. כמו מפקד בטירונות, שמים לב לכל תנועה שלו, לאיך שהוא לבוש ומדבר. עד היום, כל פעם שאנחנו מדברים על ברקוביץ', אנחנו מתחילים להתווכח אם הוא הומו או לא. יש כאלה שבטוחים במאה אחוז שהוא הומו, ויש כאלה שחושבים שזה סתם הצגה כי הוא נהנה מהתשומת לב.
אני אישית חושב שהוא דו מיני. מצד אחד, לא פעם שמעתי על כך שתפסו אותו, מציץ למטה, לתוך החזייה של אחת התלמידות שלו ממחול, ומצד שני אין מצב שמישהו מתנהג בצורה כל כך נשית והוא לא הומו. אני בטוח שהוא נהנה מהתשומת לב. כמה תשומת לב הוא כבר מקבל, בתור גבר בשנות הארבעים המאוחרות שלו, שגר בבית לבד עם חתול, ובקושי יוצא מהבית?
השאלה החשובה היא, למה לעזאזל אכפת לכולם מה המיניות של המורה? למה זה צריך להעסיק את התלמידים? זה לא שהוא אי פעם ניסה להתחיל עם מישהו. למי אכפת שאין לו חיים? זה לא העסק שלי, אבל אני עדיין דוחף את האף, וחבל.
חבל, כי ברקוביץ' הוא מורה טוב. הוא יתחשב בך אם מגיע לך שיתחשבו בך, ויעמוד על שלו, אם אתה מנסה לעבוד עליו. הציונים שלו הוגנים, לפי כמה שבאמת מגיע לך, בלי שום קשר לאם הוא אוהב אותך או לא. אם הוא לא היה הוגן, אלבייב ואיתן לא היו מסיימים תיכון. למרות שנראה לי שאפילו ברקוביץ' לא מטומטם מספיק בשביל להתעסק עם הפסיכי הזה, הוא לא מרוויח מספיק בתור מורה כדי לשלם את ההוצאות על הבית חולים.
ברקוביץ' משקיע בללמד. הוא לומד את החומר, ויודע להעביר אותו. הוא יודע לתפוס את תשומת הלב של כיתה, שמאמינה שמקצועות הומאניים הם בזבוז זמן, ולגרום לכולם ללמוד. הוא יודע להיות מצחיק ויודע להיות רציני. כשמישהו חולם אצלו בכיתה, הוא שם לב, ומפוצץ לו את הבועה הלבנה שמרחפת לו מעל לראש.
לניר לא אכפת מספרות. ניר גאון במחשבים ומתמטיקה. לניר אכפת רק ממקצועות ריאלים. פעם ניר חלם באמצע השיעור, וברקוביץ' שם לב. הוא שאל את ניר, שאלה מפוצצת בסגנון, "תגיד ניר, נראה לך שמטאפורה מהסוג הזה, מתאימה למבנה של השיר המודרני?"
וניר, בחור די מוזר, כולו מכונה עם הגב הזקוף מדי שלו, ומבט מפחיד של גאון, מאחורי המשקפיים, ענה לו בפליאה, "זה מוזרררררר".
פיצוץ הצחוק בכיתה היה אדיר. מאותו הרגע, הכינוי של ניר נהיה, "מוזר". וכל העיניים בכיתה שוב היו על ברקוביץ', שבינתיים המשיך לפתח דיון על הקונפליקטים הערכיים שיש ביצירה הנוכחית.
ברקוביץ', לימד יצירות בספרות, ועורר ויכוחים ערכיים על ימין ועל שמאל. הוא הצליח לגרום לנו להתעניין בנושא, שבאמת לא ממש היה חשוב לנו, בתור כיתה שהתמקדה במחשבים. הוא היה מורה טוב, שהצליח לנטוע לנו את הערכים שלו, עמוק בתוך המוח. אז למה זה כל כך עניין אותנו, אם הוא אוהב בנים או בנות?
בניגוד לברקוביץ', עופרה הייתה ביזיון. היא הייתה המחנכת שלנו, ובילינו איתה יותר שעות מכל בן מורה אחרת, אבך לא הייתה מורה שלמדנו ממנה פחות. היא לגמרי הרסה את כל האהבה והכבוד שהיו לי למקצוע שהיא לימדה, היסטוריה. כל שיעור איתה היה סבל. כל שיעור כפול, כאבי תופת בידיים.
הסיבה שכל כך שנאתי את עופרה הייתה שהיא הייתה סנילית לגמרי. היא לא יכלה לזכור את החומר שהיא העבירה, ולכן היא שיננה אותו, וכל שיעור שלה היה מסתכם בהכתבה. כשהיא לא הספיקה להכתיב חומר, היא הייתה גונבת לנו את שיעורי החינוך כדי להמשיך להכתיב. עד סוף השנה, עופרה לא זכרה את השמות של התלמידים שלה.
לא היה טעם להשקיע בעבודות והמבחנים של עופרה. אני, עד היום, מחכה לקבל חזרה את העבודה שהגשתי על כורש. היא הייתה שוכחת לכתוב את הציונים של המבחנים, ולכן, אחרי שהיא החזירה לך מבחן, אפשר היה לשנות בקלות את הציון.
פעם, קיבלתי אצלה 60 במתכונת, ולא הייתי מרוצה. שמתי את המבחן בתיק, וכעבור 5 דקות, ניגשתי אליה ושאלתי אותה מה הציון שלי. בגלל שהיא שכחה לרשום את הציון, היא לא רצתה שאני אשאל שאלות מיותרות, ורשמה לי 90.
באחת ההכתבות, ישבתי וכעסתי על עצמי שאני משתף פעולה עם הטמטום הזה. ידעתי שאני פשוט יכול לצלם את המחברת של אחת הידידות החרשניות שלי, וגם אם לא, עופרה סתם מכתיבה מהספר. בסוף לא החזקתי מעמד, הנחתי את העט, והכרזתי בקול רם, "שזה שיש לי מורה כזאת, זה עלבון לאינטליגנציה שלי". עופרה הסתכלה עלי ושתקה. ידעתי שזה בסדר, כי היא תשכח את זה יום למחרת. לא כתבתי יותר בשיעורים שלה והיא שתקה.
לקראת הבגרות, ניגשתי לעופרה ושאלתי מהו ציון המגן שלי. המגן הוא 50 אחוז מהציון של הבגרות ולכן זה היה חשוב. הממוצע שלי בקושי גירד את ה80. עופרה אמרה לי שהממוצע שלי עמד על 90, ובגלל שהייתי תלמיד מצוין, היא תוסיף לי 4 נקודות, ככה שהמגן שלי יהיה 94. כמה קל להוציא ציון כזה גבוה, בשיעור שאתה לא סובל בגלל המורה. יכול להיות שהיא חשבה שאני מישהו אחר.
לקראת הבגרות, צילמתי את כל החומר, ורציתי לעבור עליו, אבל בגלל שכל הדפים התבלגנו, היה לי קצת קשה לעשות סדר. אז ויתרתי גם על ההכתבות, וניגשתי למקור, הספר. גם אותו לא התחשק לי לקרוא ודחיתי את זה לרגע האחרון. ב11 בלילה, יום לפני הבגרות, פתחתי את הספר בפעם הראשונה, והתחלתי לדפדף. קראתי בערך 300 עמודים, בשלוש שעות ולא נקלט לי כלום.
הדבר היחיד שלמדתי אצל עופרה, זה איך לחרטט במבחן שאתה לא יודע כלום. ניגשתי לבגרות, כשאני לא זוכר שום דבר מהנושאים שעליהם עברתי. התחלתי לכתוב כל דבר שרק עלה לי בראש, וקיוויתי לקבל 60 ולעבור את הבגרות. איזו הפתעה נעימה הייתה לי, כשגיליתי שקיבלתי 87 בבגרות, ובזכות טמטומה של עופרה, הממוצע שלי עמד על 91. הציון הכי קל שהיה לי באותה השנה. תודה עופרה.
מתמטיקה היא מקצוע הרבה יותר קל ממה שהיא נראית. עם כל נושא חדש שאתה לומד, אתה גם לומד כלים, שאיתם צריך לפתור את הבעיות. הבעיה של רוב האנשים עם מתמטיקה, היא שכשהם לומדים נושא, הוא נראה גדול שחור ומאיים, והמוח שלהם נסגר ולא קולט אותו.
אילנה, הייתה המורה היחידה למתמטיקה, שבאמת אהבה את המקצוע, ולא הייתה סתם מורה. היא נתנה לתלמידים בונוסים, אם הם הציגו לכיתה, מצגת על איזה מתמטיקאי גאון. כשהיא הייתה מדברת על מתמטיקה, אפשר היה להרגיש שזהו באמת נושא מעניין, מרגש ועסיסי, שצריך להתעמק בו, ולא התעסקות מיותרת במספרים ואותיות.
לאילנה היה אכפת מההבנה שלנו. היא תמיד הייתה שם בהפסקה, בניגוד לרוב המורות שהיו בורחות מהכיתה, יותר מהר מהתלמידים, ברגע שנשמע הצלצול.
אבל אילנה, הייתה גם מרצה באוניברסיטת תל אביב, והיא הייתה גדולה עלינו. היא חשבה שכל תלמיד טכ"מ הוא גאון, ובאמת מסוגל להבין את כל המידע שבו היא מפציצה אותנו, ושנראה לה כל כך פשוט.
כמה נלחמתי על להישאר בחמש יחידות. בקושי גירדתי את הציון, ואילנה התחשבה והעלתה לי אותו. לפני כל מבחן, היא הייתה נותנת לנו עמודים בספר, של הנושאים שיהיו במבחן, ואנחנו היינו פותרים כל תרגיל ותרגיל. למבחן של אילנה היית צריך להתחיל להתכונן שבועיים לפני.
לא היה חיים קלים אצל אילנה, אבל היא סיפקה לנו אתגר. מי שאוהב אתגרים, אהב אותה, מי שלא שנא אותה. אף אחד לא העיז לזלזל במקצוע שלה, בכל זאת היינו טכ"מ, אבל אילנה דאגה לכך שמי שלא השקיע, לא הצליח. לא היה הרבה אנשים כמו ניר, ומיטל, שהמקצוע בא להם בקלות. בניגוד לעופרה, אצל אילנה לא היו ציונים קלים, ובגלל היחס שלה, רק הערכנו אותה יותר.
דפנה הייתה הרכזת מגמה שלנו. היא זאת שהייתי צריך להרשים בכיתה ט', כדי להתקבל לטכ"מ.
איזו הפתעה חיכתה לי מעבר לדלת, כשנכנסתי וראיתי אישה קטנה, מטר וחמישים, ששוקלת קרוב ל200 קילו. היא הייתה ענקית. דפנה נראיתה כמו כדור. היא הייתה שמנה והיו לה ציצים ענקיים, שהיא השתמשה בהם בתור מדף, עליו היא שמה את הידיים כשהיא הסתובבה בכיתה.
כל כך הרבה פעמים, אחרי שיעור קשה, דמיינתי את עצמי משחק איתה באולינג, נותן לה איזו בעיטה ורואה אותה מפילה אנשים, כשהיא התגלגלה בדרכה למטה מהמדרגות. היו לה את התלמידים מועדפים. דפנה הייתה גאון, ומאוד התלהבה מהגאונים של הכיתה. אפשר היה לראות את העיניים שלה נוצצות, כשהיא הסתכלה על ניר ויעקב, כשהיא שמעה שהם כותבים תוכנות משחק בבית, בזמנם החופשי, ואפשר היה לראות את המבט המצחיק הזה, כשהיא הסתכלה על אלבייב, האידיוט הכיתתי שכל הזמן התחכם איתה, כשהמחשבה של, "למה לעזאזל קיבלתי אותו לטכ"מ?", עברה לה בראש.
למרות החזות המצחיקה שלה, אף אחד לא התעסק עם דפנה. לא בגלל הסמכות שלה, אלא בגלל שהיא באמת הכירה את החומר אותו היא לימדה. המקצוע שלה, בינה מלאכותית, גרם לנו לפתח היגיון מטורף, ונתן לנו יכולות חשיבה שלא חשבנו לאפשריות. הצורה שבה היא לימדה, באמת הפכה אותנו לחכמים יותר, ומי יתנגד לזה?
לדפנה לא היה אכפת מהתלמידים החלשים יותר. דפנה אהבה רק את החזקים. מי שהיה חלש, פרש מהמקצוע שלה, ולמד בטכ"מ כמו בכיתה עיונית. אצלה, רק החזקים שרדו. אלה שהיה להם את המוטיבציה לשבת איתה ולהבין. אלה שבאמת אהבו את מה שהם עשו. קראנו את התחת בשביל דפנה, ונהנינו מהתוצאות.
הגישה של דפנה, נתנה לחזקים מוטיבציה, כי הם יכלו להראות את הכוח שלהם, והרגיזה את החלשים ששנאו אותה. דפנה השפיעה על התלמידים בצורה שונה. החזקים שורדים ואוהבים את דפנה, החלשים רק קיטרו, במקום לעבוד קשה יותר. היא לא סירבה לעזור לאף אחד, אבל היא יצרה את האווירה הזאת מסביב לטכ"מ, שאנחנו גאונים. מי שלא הרגיש גאון, פרש.
בזכות דפנה, הצלחנו להתבלט. להצליח במקצוע שלה הרגיש כמו הישג. הרגשנו כאילו העפלנו על הר אוורסט, כשבעצם העפלנו על דפנה.
תגיד לי מי החברים שלי ואני אגיד לך מי אתה. כל בן אדם שאתה בא איתו במגע יכול להשפיע עליך. כל אחד מהקרובים אליך, מוציא צד אחר בך, וזה הצד שאנשים רואים. אפילו שלכל המורים, יש תפקיד אחד, ללמד, הגישה שלהם, וההתנהגות שלהם, משפיעה עלינו כבני אדם ועל האהבה שלנו למקצוע שלהם.
מורה טוב, יכול לגרום לבן אדם, לבחור בקריירה מסוימת, ולנהל חיים מסוימים. חשוב מאוד, לבחור את האנשים האלה, עם כל כך הרבה כוח בידיים, בקפידה, ולראות שהם באמת מתאימים לכך. לא כל אחד יכול להיות מורה, ולא כל מורה הוא מורה טוב, אבל אם יש לך מורה טוב, סיכויי הצלחה שלך גדלים.
לפעמים, לא משנה כמה המורה טוב, המקצוע, לא מתאים לתלמיד, ואז זה אבוד לו. חוץ מההשפעות של הסביבה, יש לבן אדם שכל. כל בן אדם צריך להכיר את עצמו, ולדעת מה הוא אוהב. אסור לתת לאחרים להשפיע עלינו כל כך. למה לתת למטומטמת כמו עופרה, להרוג את האהבה שלי להיסטוריה? יכולתי לעקוף אותה וללמוד לבד. במקום נתתי לה להרוס את כל המוטיבציה שלי.
לפעמים, צריך להיות אינדיבידואל, להכיר את עצמך ולא להתפשר על מה שאתה אוהב.
כמה טובים היו החיים שלנו היום, אם כולם היו משקיעים חצי שעה ביום, בלנסות להכיר את עצמם. ככה, אם חברות של מישהי לא אוהבות אותי, באמת היה לי סיכוי עם אותה הבחורה, ואם יש לי כישרון להיסטוריה, אני לא ייתן לביזיון של מורה להסיט אותי מהמסלול. להיות מושפע מהסביבה זה לא בהכרח רע, כי אפשר ללמוד המון מהסובבים אותך, אבל אם אתה מושפע בקלות מדי, ואין לך דעה משלך, כדי שתשב עם עצמך ותחשוב. אם אתה לא מכיר את עצמך מספיק טוב כדי לא להתכופף לכיוון הרוח, אז מי אתה?
