יש רגעים בהיסטוריה שכולנו זוכרים אותם. הם טבועים בחוויה המשותפת שלנו כעַם. המאפיין רגעים כאלה הוא, שאם תשאל כל אחד מאיתנו, הוא יזכור איפה הוא היה, מה הוא עשה ומה הוא הרגיש... בזמן שזה קרה
"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. יהי זכרו ברוך".
אז איפה היית ב-4 בנובמבר 1995, בשעה 21:30?
"אחדות" היא מושג לא מובן, וכנראה גם לא טבעי. אם נסקור את 60 השנים האחרונות, נגלה כי עקומת האחדות נמצאת בירידה מתמדת, או לחלופין עקומת הקיטוב נמצאת בעלייה מתמדת. איך שלא אומרים את זה, זה עדיין נשמע לא טוב.
השבוע יחול יום הזיכרון האחד-עשר להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. "ילדי הנרות" כבר בגרו, והיום הם עובדי היי-טק מצליחים, לפני או אחרי טיול אין-סופי למזרח או לדרום אמריקה או לכל מקום אחר שאליו אפשר לברוח.
הרצח זעזע רבים מאיתנו. הזעזוע חצה מחנות פוליטיים, אידאולוגיות ואמונות. הוא הפר את השלווה. בבת אחת הוא הציף על פני השטח את כל הלכלוך שהיה נהוג עד אז להסתיר מתחת לשטיח הלאומי. כמו פצע חשוף בערו השנאה, הקיטוב ופערי העמדות התהומיים, וסימנו את גבולות הפירוד והמרחק הבלתי ניתן לגישור.
במהלך השורות הבאות לא נעסוק בראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, וגם לא נצדיק או נשלול את דרכו. כמו כן לא נעסוק בכל היבט פוליטי אחר, בדמוקרטיה או במנהיגות, אלא נדבר על לילה אחד מיוחד שבו חשנו אחדות.
אז איפה היית כשיצחק רבין נרצח? מה עשית כשזה קרה? מה הרגשת אחרי זה?
נראה כי כולנו יכולים לשחזר את הרגעים האלה בלבנו.
מתוך צורך לאומי הוצב הארון בחזית הכנסת למשך שבוע כדי שעוברי אורח יוכלו לעבור על פניו.
אני זוכר שהחלטנו לנסוע לירושלים. היה ערב קריר, תחילת החורף. היינו צעירים, תמימים, וחדורי תקוות שניטעו בנו היטב על מזרח תיכון חדש. קיווינו שהנה עוד יום, יומיים, מקסימום שנה שנתיים, נשתחרר סוף סוף מהמועקה הזאת, מהקושי של הגדרה עצמית ובעיית הזהות, ודת, ומדינה, וערבים, ושטחים. היינו בטוחים שהנה עוד רגע ניהפך כאן למדינה אירופית כמו כולם, רק עם חופים טובים יותר ומזג אוויר מצוין. ואז אפשר יהיה לעסוק בדברים החשובים באמת. להיות תרבותיים ולשמוע מוזיקה וללכת לסרטים ולהצגות עד סוף החיים. אלא שלפתע נקטע החלום. הבלון התפוצץ והאוויר יצא בקול שריקה עזה. ואנחנו נותרנו מיותמים, מבולבלים, מסרבים להאמין.
כשעלינו על כביש מספר 1 בדרך מתל-אביב לירושלים חשנו בהבדל. הכביש היה עמוס בטורי מכוניות גדושות באנשים. הנוסעים במכוניות ואנחנו ביניהם חייכו זה אל זה בהבנה. איש לא חתך את השני בכביש, איש לא צפר. כולם המתינו ונתנו זכות קדימה לרכב שבא ממול. חבר'ה צעירים שעמדו בירידה לכביש המהיר נאספו מיד לטרמפ. הייתה תחושה של אהבה באוויר. זה היה קצת מוזר, אבל גם נעים.
הפקק בעלייה לירושלים התחיל כבר בסיבוב מוצא. פקק כבד, כזה שלא זזים בו מטר. מתקדמים פגוש אל פגוש, ועומדים. אנשים יצאו מהמכוניות ודיברו ביניהם. היו כאלה שאף הגדילו לעשות והוציאו גיטרה, ניגנו, שרו שירי ארץ ישראל. מישהו הביא תרמוס עם קפה.
פתאום התפשטה בכל העם הזה, בכולנו, תחושה נעימה, ממכרת, של משהו משותף. תחושה שאנחנו עַם אחד, גוף אחד, כמו איש אחד עם לב אחד גדול שהתרחב. אחדות.
ואז זה נגמר, והתחילו דיבורים אין-ספור ותשדירי טלוויזיה מיוחדים. כמו עשן חולף עברה הטראומה ואיתה גם נמוגה התחושה. תחושת האחדות שחשנו ולו רק לרגע בינינו.
זו תופעה מוכרת. כשקורה משהו קשה אנו מתאחדים. אבל מדוע צריך לחכות עד שיקרה לנו משהו מר?
הרי אין דבר שעוצר בעדנו מלעשות זאת גם עכשיו, ברגע זה. כל שנדרש מאיתנו הוא להניח בצד את הבדלי המנטליות והאידיאולוגיות השונות, ולעזוב לרגע את האינטרסים הצרים ואת האגו שתפח ומפריד בינינו. כשנעשה זאת, נוכל שוב להתחבר. חיבור שיש בו המון כוח, והוא מלא תקווה וחום ואהבה. חיבור שתמיד שימש לנו מקור כוח והשראה, מראשית הדורות, דרך הגלויות שעברנו, המדינה שהקמנו, ושעל גורלה אנו נאבקים עתה. חיבור שבסתר לבנו כולנו מייחלים אליו, ואם רק נרצה בו מספיק נסחֹף אליו את כולם. אחדות.
