ואצא אל דרכי ואשקר לסובביי

על מקום חפצי ועל כוונותיי

ואעלה על הר גבוה מנותק מכל מוסר עולם

ולא אוזיל דמעותיי אך נשמתי תבכה שם

ולצידי ליבי הקט אוחז בידי

הוא יודע מה בנפשי לעולל לו

אך קולו אינו עולה מפי

ואבנה מזבח

למקור הרשע בעולם

ונפשי ממעמקיה צווח

אך קולה נדם

ואושיב ליבי על מזבחי

ואקשור עיניו

למען לא אראה את מבטו

כשתבוא המאכלת אליו

ולפתע פותח הוא את פי

ומבקש שאקשיב לפני שאעשה את מה שברצוני

אנא אמור לנשמתי

שאהבתיה ושהיינו כאחד

וצר לי על כאבה כשתהיה לבד

ותיאלץ בעצמה להאבק באדם העיוור

שרודף הנאות הזמן שחולף ולא חוזר

אז נשמתי

גם כשיכלאך האדם בתוך תוכו במחשכי המסתורים

זכרי כי טהורה את הרי בראך האלוקים