היא פוסעת, עדינה

צעדיה לוחשים

שירת חייה.

נשמתה שנשרפה, קילופיה אט נושרים

נשרכים בעקבותיה.

כארמון רב פאר,

פיסות של צער נערמו

אחת

על גבי

חברתה,

בונות תפארתה.

ברגים של כאב,

חיזקו חיבוריה.

ולאט –

לחישת צעדיה גוברת,

צעקה הופכת.

ולאט –

צעקת צעדיה

מתאזנת, לאמירה נוקבת.

היא איננה מסתכלת לצדדים,

לא

ויודעת,

את שלה עשתה.