"במשקעים ובקמטי פנייך
נכרים שנים רבות."
-"על כן השתנה המבט בעינייך?"
את שואלת בדמעות.
"כן, חיית ימים קשים
של זעם ושנאה"
-"על כן אנו נענשים?"
את כעת תוהה.
"לא אמי, עיניי מסגירות
את אשר כואב."
-"גלי בתי, מדוע חשכו האורות
ולבך דואב?"
אני עונה לך לבסוף
"האשמה עלייך"
-"כי את שרידייך השלכתי בחוף..."
והצער נשקף בעינייך.
"את מבינה כעת אמא?
כל הטוב שבי טבע."
-"והאם לא נשאר בך אף רגש
אפילו לא אהבה?"
"אף לא כעס, צער, רק ריקנות בי עוברת"
-"ומה עם הזיק בעינייך?"
"זהו רק החלל שיש בי כעיוורת."
-"כי נפצתי את הבועה של חייך."
