השבריריות התמימות והרגישות כאילו נבלעו בתוך נימי הדם שלי
מה שאומר שהם עדיין שם איפשהו אבל כמו הורמון כמעט ולא מרגישים בו
בכל מקרה כמו שנעשיתי אני הרבה יותר קשוחה, הצעקות שלה כבר לא מרטיטות לי דבר.
ומצד שני אני מניחה שהיא כבר לא אוהבת אותי, וככה בתור חברת אמת מצד אחד קשוחה מצד שני כל נגיעה אישית עושה לי צמרור עצוב כזה שמחלחל עמוק לנימים נגועי הרגישות שלי.
ומה האמת ? אני חושבת שעטפתי עצמי מסכה כדי לא להפגע והדבר שהכי כואב זה שעטפתי במסכה גוף שעדיין לא גולה
הייתי רוצה לדעת בבירור מי אני ככה שכשאחרוג מידי פעם לפעם מהאמת אדע את המסלול חזרה.
זה גיל מסובך הגיל הזה ואני לא מותירה לעצמי שום ברירה אלה ללכת איתו ראש בראש.
