זה לא תמיד כשיושבים על ספסל ומספרים סיפורים, אין הרבה אסוציאציות שנולדות בין שני אחרים, הכאב של לקפוץ על הגג ולקוות שיראו אותך מלמטה, איך לפעמים ה"רואים" זה לא המטרה. איפשהו בין הקרש הראשון לשני יש מסמר שמחבר הכל, הראש של העסק, שקורא להפסקה, שותק כשהוא רואה אותנו יחד. בין מבט למבט החוף נעלם, העץ מפסיק פה לצמוח. הגלים של הים כבר לא רואים את החול, הגאות והשפל לא ביחד. אין מה לעשות, בין האיך למתי, גם 'מה היה אם' מסתובב באזור לפעמים, בונים עוד יום לעבור, כשהגג קורס ומתחת כסא, מחכה שעליו תיפול ושוב תטפס. אוספים הכל, שמים בארנק, עם הרבה קישוטים מהממים, קוראים לזה 'שקט' ואולי גם 'נפשי', העיקר שנוכל להרים את הראש, לראות איך האופק בוהק.