את כל כך קרובה אלי ועם זאת רחוקה ממני שנות אור. את הפרי האסור שאותו אסור לקטוף ואת רגשותי אליך אסור לי לחשוף מישהו אחר שהוא גם חבר, וזה מה שעוצר בנו להתחבר או יותר נכון ממך להשתחרר. לא מבקש או מתפלל שיקרה משהו אני לא כזה, אך קשה לעמוד בפיתוי שכזה. קרה ומפתה חמה ומרוחקת אט אט הגבולות מטשטשים ומתישהו ירדו גם הבגדים אם אכבוש את עצמי ואשאר נאמן לי ולעקרונותי או שמה אכנע לפיתוייך ולתשוקותי? אני לא מבקש ממך להפסיק אני רק משתדל להחזיק בידידות שתשאר מאוזנת, ולא במיטה לפני שאני נופל לרגליך, פיה. את זה לא תדעי ולא תזכי לשמוע ממני וגם לא תראי. העתיד פתוח בפנינו והבחירה בידינו האם נדע שנינו כשנהיה לבדנו להפסיק כשהיה מספיק או שנמשיך עד אין סוף ללעוס מאותו המסטיק?