מעניין – אבל המשכתי להיות סקפטי. מי לא היה, במקומי? מה שכן, זה בהחלט נשמע כמו התחלה של ספר, ומאוד מזכיר ספר אחר שכתבתי, שגם הוא התחיל כמו משהו שנשמע כמו התחלה של ספר. אבל מה שגרם לי להיות סקפטי היה הסגנון של אותו כרומוזום. הוא כתב כמו טינאייג'ר ממוצע, עם שגיאות כתיב פה ושם. קצת לא לעניין.

עדיין, הייתי צריך להזכיר לעצמי, מדובר בטיפוס שהצליח לעלות על כל הרזומה שלי, מהגן ועד לקניה האחרונה שלי בסופרמרקט. זו לא בדיחה, כך קיוויתי. אבל, באותה מידה, קיוויתי שזו דווקא כן בדיחה. איזו דאחקה לא מוצלחת של אחד מהחברים שלי, שעלה על מאגר נתונים סודי ורוצה למתוח אותי מעט.

ואולי זה באמת היה טינאייג’ר? איזה אנלייזר קטן, גיק מחשבים בן 14 שרוצה להתאכזר אלי? היו דברים מעולם, היו ויהיו.

כך או כך, לא שמעתי ממנו יומיים. 

27.3.01. פי-מייל

שוב הילד הקטן משתין לי על המסך! צחקתי לא מעט.

"סליחה... הבוס הפריע".

*

או המורה? או האמא?

לכולנו יש בוסים, מסוג זה או אחר. קל להבין איך כתיבת אימייל נועז כזה נקטעת על ידי הופעה של הבוס במשרד. ובכל זאת, הרי אפשר לשמור טיוטות, לא? ולהשלים את הכתיבה אחר כך. מוזר.

בכל מקרה, חיכיתי בסבלנות להמשך. וקיבלתי אותו באותו יום.

קראתי אותו בעיון רב. פעמיים, שלוש, עשר. הוא די זעזע אותי, גרם לי לחשוב לא מעט. לו היו הדברים מתגלגלים אחרת, אולי הייתי גם משתף אתכם בו. אבל לא. לא את האימייל הזה. למעשה, רבות מהתכתובות שקיבלתי מאדון כרומוזום עתידות לחמוק מהסגרתן כאן, במסגרת זו. מדוע? גם כאן קיימת יותר מסיבה אחת. ראשית, התכתובות חושפות פרטים אישיים מדי. כאלה שיקלו על מביני עניין לאשר (או להפריך) את מה שייכתב כאן בהמשך.

וסיבה נוספת לעניין: רובן חסרות ערך ספרותי. המכתבים משעממים מדי, הצ’אטים (בחלקם) טרחניים, ארוכים, מטופשים. כדרכם של צ’אטים.

והוא, הרי, ביקש ממני שאכתוב את הכל בספר. בספר אמיתי.

אז, להגנתו ולהנאתכם, חלקים גדולים מהספר הזה, אכן יהיו כתובים כספר. ונתחיל בתוכן האימייל המדובר. נכון, אתם לא תקראו אותו כלשונו – אבל כן תקראו אותו כלשוני. כסיפור קצר.

אגב, כרומוזום = זומי. מעכשיו, ולתמיד.

*

השעה היתה חמישה למוות.

כך ראו כולם, מעל גבי שעון גדול, דיגיטלי, שכיכב על הקיר בספרות אדומות. כל שנייה, אליבא דשעון זה, היתה מורכבת ממאה מאיות השניה, וכל מאית כזו היתה מורכבת מעשר אלפיות. שכולן הוצגו.

זמן, כבר גרס הוד איינשטייניותו, הוא דבר יחסי, ותלוי במהירות בה נמצא מי שמודד את אותו זמן. אם הוא נע מהר יותר, הזמן הופך לאיטי יותר.

אבל לא רק.

הזמן, על פי זומי, לא קשור רק במהירות של הארוע. הוא נמצא ביחס ישיר לגודל של האירוע. למורכבות שלו. לתשומת הלב שמוקדשת לו. ובאותם רגעים שקדמו למוות, זומי גילה שכל שניה הופכת לארוכה הרבה יותר, אם מרכיבים אותה מאלף אלפיות השנייה.

חמש דקות לפני המוות. שלוש מאות אלף אלפיות השניה לפני המוות.

זומי הביט שוב בשעון הזה, היחיד שהותקן במעבדה. חמש דקות, ומי יידע מה תלד שניה? אף אחד. אולי אלוהים.

ארבע דקות וחמישים ותשע שניות לפני המוות, חלף בזומי  רטט קל של התרגשות. אצבעות חשמל קטנות, מלטפות, טיפסו במעלה עורקיו. אלה היו הדקות החשובות ביותר של חייו.

הוא ידע את זה.

המעבדה, ממנה אזלו דקות אלה, היתה גדולה מאוד. הגדולה ביותר בקומפלקס, למעשה, ובאופן רגיל חיו בה כמה מאות בעלי חיים, החל מתולעים שטוחות, דרך זבובוני פרי, חיפושיות שונות, יונקים קטנים, ועד לשימפנזה אחד חביב, שענה לשם בובי.

היום נכח במעבדה רק בובי.

בובי, ועוד עשרים ושישה אנשים, כמובן. מהם עשרה מהארבעה עשר היחידים שידעו על קיומה של המעבדה הזו - למרות שלא עבדו בה דרך קבע.

שלושה מהנוספים היו בוושינגטון. והמספר הנוסף נמצא בקריה, באותו רגע. לא היתה לו ברירה: הוא היה חייב לפקח, מקרוב, על מבצע מורכב בדרום לבנון. אל חשש. אותו חייל קיבל תמונה מלאה של המעבדה, באמצעות מצלמה מוצפנת ניידת. שהראתה, בין היתר, את השעון.

ארבע דקות, חמישים ושש שניות למוות.

בניגוד חריף לזומי, בובי לא נראה מתוח כלל. הוא היה בכלוב החביב עליו, מחובר רק למכשירים בודדים, וגבעה מכובדת של בננות (וסטייקים!) מונחת לפניו. יאמי. בובי אהב בננות, ויותר מכך – הוא אהב סטייקים. הפעם, מסיבה כלשהי, החליטה אמא ליה לצ'פר אותו.

הו, אמא ליה, הוא הביט בה באהבה. ונגס בסטייק במלוא פיו, מרגיש כיצד הבשר הטרי, המשובח, נימוח בין מלתעותיו השימפנזיות. הו, כמה שהסטייק הזה היה טעים. הו, כמה שבובי אהב את אמא ליה.

אבל, למה היא נראתה מודאגת כל כך?

ארבע דקות, חמישים ושלוש שניות למוות, אמא ליה הגניבה יד חוששת אל בין ידיו הסגורות של זומי. והוא, נבוך כתמיד, השפיל אליה מבט, מתעכב רק לשבריר שנייה (17 אלפיות, ליתר דיוק) על הזהב הפרוע שעיטר את ראשה, לפני שנפל אל עיניה הירוקות.

העצובות.

"ככה זה צריך להיות, ליה", הוא לחש לה.

"אני מקווה שהניסוי הזה ייכשל", היא פלטה חזרה. והתכוונה לכל מילה.

עצם המשפט הזה הרגיז אותו. לא, הוא בהחלט לא רצה שהניסוי ייכשל. ארבע דקות, שלושים ותשע שניות לפני המוות, הוא לא היה מוכן לכך בשום פנים ואופן.

כישלון של הניסוי היה מבטל את הפרוייקט. חד משמעית. הקודקודים, הרי, רצו תוצאות. רק כך הם היו יכולים לאשר את המשך שפיכת הכספים האגדית אל תוך הבור הזה, ללא התחתית והתכלית הנראים לעין. שלא כמו פרוייקטים אחרים, כמו הגרעין והלוויין, לפרוייקט שלו לא היתה משמעות צבאית נראית לעין.

נראית לעין, הוא הדגיש לעצמו.

את מי אני משלה? ברור שיש לזה השלכות צבאיות. ואם אני לא מכיר אותן, זה בגלל שאסור לי להכיר אותן, לא רוצים שאכיר אותן. אבל אני מכיר, הרי.

זה לא היה חשוב בעיניו. הקטע הצבאי עניין אותו כקליפת השום. הוא סמך על ההנהגה שלו, על הצבא שלו. פצצה גרעינית כבר יש לנו. זה משנה משהו למישהו? פשוט מתעסקים איתנו פחות. אותו דבר יצא גם מהפרוייקט הזה, אם בכלל. פחות סיבות להתעסק איתנו.

ארבע דקות ועשרים שניות בדיוק לפני המוות, גם בובי החל להבין את משמעות הניסוי. הוא חש במשהו.

ליה חשה את זה לפניו.

תזוזה קלה על אחד המוניטורים גרמו לאצבעותיה להתהדק קלות על ידו של זומי. היא נשמה נשימה אחת, חטופה.

מעט יותר משנייה לאחר מכן, בובי חש בדקירת הכאב הראשונה. במובן מסוים היא הזכירה לו את אחת מאותן אינספור מחטים שחיטטו בתוכו, עוד מינקות. אך לא, זו לא היתה בדיוק אותה תחושה. זה לא היה משהו חיצוני. דקירת הכאב הזו הופיעה מבפנים החוצה, שולחת אלומת כאב חדה לאורך גבו.

הסטייק נשמט מלסתותיו.

ליה נדרכה כולה.

"זה מתחיל", מלמל קול בכיר משורת המכובדים, והמיה חרישית ליוותה אותו. בובי עומד למות, והם מוחאים כפיים, היא חשבה.

"אסור שהניסוי הזה ייכשל", הגיב זומי על מה שאמרה ליה לפני כמה אלפי אלפיות השניה. "הוא החיים בעצמם".

שלוש דקות וחמישים וארבע שניות למוות, זומי הרשה לעצמו לגחך. סוף סוף ניסוי שלא מערב שום כימיקלים, שום השפעות פיזיות, שום התערבויות חיצוניות. ניסוי טהור, כמו שהחיים צריכים להיות. ניסוי ללא ניסוי.

"זומי, הוא סובל...", לחשה ליה בקול רם, והצביעה בצניעות על השימפנזה, שהלך והתמוטט אל רצפת הכלוב שלו.

"אל תתערבי בניסוי", הפעם היה זה זומי שלחץ את כף ידה.

היא לא התכוונה להתערב, כמובן. למרות שכל נים בנפשה האיץ בה לגשת אל השימפנזה, שחשב, האמין, שהיא אימו, ולתת לו את נשיקת החיים - בדמות מעט אדרנלין. היא לא התכוונה באמת להתערב בניסוי. היא היתה רופאה, נכון. היה לה את הכוח להציל חיים. אבל לא עכשיו. לא את אלה.

שלוש דקות וארבעים שניות לפני המוות, בובי ייבב.

וכל האנשים בחדר, גם כאלה שמעולם לא ידעו שלבובי קראו בובי, נדרכו. יש משהו מקפיא דם ביללת מוות. גם כאשר המוות נגרם מסיבות טבעיות לגמרי. לשניות רבות לא נשמע קול נוסף בחדר, פרט להלמות השעון הדיגיטלי.

בובי ילל. חזק, חלש. ושוב חזק.

שתי דקות ושמונה עשרה שניות לפני המוות, הוא שקע בכבדות אל קרקע הכלוב, מחזיק בידיו את החזה ואת הגב, בתנועה מוכרת, כמו אנושית. הוא החל לחרחר, וקולות משונים נפלטו מפיו. עיניו היו בולטות, לבנות באופן מסתורי.

לרגע קל אחד הן נפגשו עם הירוק של ליה, ונפרדו ממנו. בובי לא יכולה היה לדעת שסוף הכאב נמצא במרחק זריקה אחת, אותה יכלה לתת לו אימו. וטוב שכך, שאחרת ליה היתה מפרשת את מבטו כתחינה, והיתה הורסת את הניסוי בלי לחשוב פעמיים.

ואז הבליח זרם חזק יותר של כאב בחזהו, ועיניו איבדו כל רמז לאהבה. על המוניטור שלצידו התחזקו חיוויי התקף הלב. ליה יכלה כמעט לראות בעיני רוחה את אותו שריר סורר, שהפסיק לדחוף דם אל המקומות הנכונים. היא יכלה לדמיין לעצמה את אותם חלקים בתוך השריר, שהפסיקו לקבל את פקודות להתכווץ, וודאי מתפלאים למה. האם, סוף סוף, הגיע הזמן לנוח?

הלב העייף של בובי הגיע לסוף דרכו, לאט ובביטחון. האנשים מסביב היו נלהבים. לא כך זומי, אך גם הוא שחרר חיוך.

גם הוא חש בקרבה מסויימת אל בובי. לא כמו ליה, כמובן. אחרי הכל, לגביו בובי היה מעט יותר מחיית ניסוי. נכון, הוא נהנה לשחק איתו מפעם לפעם, אבל זה הכל, פחות או יותר. בובי היה עבורו חיית ניסוי, ה-חיית ניסוי. החשובה ביותר שחיה אי פעם. ועכשיו, הניסוי, ה-ניסוי, עמד להסתיים.

מדהים.

פשוט מדהים.

דקה וארבעים שניות לפני המוות, בובי מת.

*

לרגע אחד שקטה המעבדה. הקו החלק על המוניטור היה פתאומי מדי, לא הובן ברגע הראשון. ואז התקרב אל ליה אדם בכיר למדי, המפקד הישיר של ליה, ושל זומי, לצורך העניין. שאול קשני. "את יכולה לוודא מוות?", הוא הזכיר לליה את תפקידה באירוע.

והיא נזכרה. אצבעותיה עזבו את ידו של זומי, והיא נחפזה, ברגליים מעט כושלות, לעבר הכלוב של בובי.

לא היה הרבה מה לוודא. קו חלק זה קו חלק. לרגע אחד אחרון היא השתעשעה במזרק האדרנלין שנח (במקרה, במקרה!) בכיס החלוק הלבן, אבל לבסוף היא הותירה אותו שם, ורק בדקה סמלית את המצב עם הסטטוסקופ שנתלה על החזה שלה.

מת. רשמית.

מחיאת כפיים אחת ניפצה את דממת המוות, ולאחריה עוד אחת, ומטח גדול ורב של מחיאות רבות, בעומקים ובמקצבים שונים. לאחר מספר שניות מחא כפיים גם אחד מהמכשירים הסלולריים של הקודקודים, ומתוכו נשמעה ברכתו של החייל הבכיר שצפה במצלמה. מכשירים אחרים דיווחו על המוות לשלושת האנשים שנאלצו להיות בוושינגטון, ומאי שם נשלפה שמפניה.

הפקק שלה, כך גילה זומי לאחר מספר שעות, נחת ממש ליד גופתו של בובי.

*

בקיצור בובי מת בסוף שתי דקות לפני שהשעון הגיע לאפס. איך שזה קרה התחילו למחוא לנו כפיים ולפתוח שמפניות. ככה עמד כל האולם על הרגליים בתשואות ומחאו כפיים וצעקו ושרקו.

רק ליה עמדה בצד ובכתה ואני גם הרגשתי חרא עם עצמי. זה היה הרגע הראשון שחשבתי שאני רוצה להפסיק עם כל זה. אבל גם הרגע הזה נגמר כשה*&#*($ ציפח אותי על הכתף ואמר לי כל הכבוד ואיזה יופי ושזה כבוד גדול למדינה וכל השטויות האלה. היום אני נגעל מזה אבל אז בלעתי בלי לחשוב פעמיים. פיצחנו את הקוד וזה היה הדבר הכי חשוב לאותו רגע.

אם יש לך שאלות תיגש לצאט של נענע מחר בשלוש.

ניגשתי. כמובן. הייתם נוהגים אחרת?