א'
עמק בין שני הרים גבוהים. שעת בית ערביים. אל הבמה נכנסת האם, היא נושאת עליה מנשא תינוקות ובו צמוד אליה בנה בן החמש עשרה. בין שתי קבוצות חיילים שניצבים על שני ההרים מתנהלת מלחמה. יריות חולפות ללא הרף מעל.
האם: הבט בן, איזו מולדת רחבה וגבוהה נתנה לנו.
הבן: אני עומד ליפול.
האם: רד ממני, הבט מעלה!
הבן: לא ולא! רק עלייך אני רוצה להישאר. [תוחב ראשו בין שדיה].
האם [מרחיקה אותו] מספיק עם כל הפינוק הזה – הנח לי ולך בעצמך.
הבן: לא ולא.
[יריות בין ההרים מעל].
האם: הו! הבט מהר, ראה שם על פסגת ההר – חיילים בשירות המולדת. גיבורים! לוחמים למען הצדק והשלום![מרימה את ידה ומנופפת לשלום, עוד יריות בין ההרים].
הבן: זהירות! אני אפול. זהירות!
האם: לכל הרוחות, פול כבר! מוג לב, נמושה קטנה ומרגיזה! כמה עוד אוכל לשאת אותך עליי? בלילה אחד שאפילו לא היה תענוג גדול כל כך גזרתי על עצמי חיים של שעבוד. והתמזל מזלי באופן מיוחד – זכיתי למעצבן והמשונה מכולם! היית נחמד בחודש הראשון כשעוד לא היה לך רצון חופשי – אבל כשהתחלת לדרוש מני דברים הפכת לעול אחד גדול ובלתי נדלה! פול, קום, עמוד, שב... עשה מה שאתה רוצה – רק עזוב אותי! [הבן נופל על הרצפה, מתחיל לבכות].
האם: [מבינה לפתע עד כמה פגעה בבנה, רחומה] או... די... די... אמא לא התכוונה, [מרימה אותו] אמא פשוט לא יכולה לסבול אותך יותר, זה הכל. [הבן תוחב את ראשו בין שדייה בשנית].
אולי הרפה כבר משדיי ואחוז בשדיה הנעלים של המולדת? [מביטה אל ההרים. נשמעות עוד יריות. הבן תופס אותה אף יותר חזק. לפתע שקט. לאחר כמה שניות הוא מביט מעלה].
הבן: נעלמו החיילים?
האם: אולי לחזית.
הבן: ומה הם מחפשים שם?
האם: מלחמות, ניצחון, גדולה...
הבן: נדמה לי שקודם אמרת "שלום".
האם: כן, בוודאי... אבל אין שלום בלי מלחמה. למעשה – הם הורגים למען מטרה אחת – שלום!
הבן: והם גיבורים?
האם: גיבורים. ראה בעבור איזו אדמה נשגבת הם מאבדים ידיים ורגליים.
הבן: אני רוצה להישאר אתך.
האם: בני, אתה לא רוצה להיות חייל גיבור כמותם? אתה לא רוצה ללחום באויב, להגן על הבית? להשאיר אותי בוכייה וגלמודה, מחכה לקול הכרוז שיודע לי אם בני בין החיים או אם ישוב אליי בארון עטוף דגל? לך – הגן על המולדת, שרוף את הארץ, חרב את החיים. אם תישאר בחיקי מה אוכל לומר לשכנים?
[יריות בין ההרים].
ב'
אל הבמה נכנסים אם ובנה, היא נכנסת בהפגנתיות והוא בחוסר רצון, הם כבולים בידיהם באזיקים אחד אל השנייה. מתיישבים על הספה.
האם: אל תלך.
הבן: שליחות.
האם: בשם מי?
הבן: הממשלה והצדק.
האם: אתה הבן שלי.
הבן: ולכן אני רוצה להגן על חייך.
האם: אתה מקצר את חיי.
הבן: אני אשתדל לאבד רק יד או רגל.
האם: או שתחזור שלם, או שלא תחזור כלל.
הבן: לא תקבלי אותי בלי יד ורגל?
האם: לא. רואה, מוטב שתישאר ותחסוך לעצמך את כאב היד, הרגל והלב.
הבן: אין מי שיעשה את העבודה השחורה במקומי.
האם: ודאי שיש, ישנם אלפים המאבדים ברגעים אלו ממש ידיים או רגליים למען המולדת. כמה ישתנה גורל המולדת כולה אם צימוק קטן כמוך, חלקיק אבק קטנטן וחסר משמעות, בן אהוב שלי, לא יאבד יד או רגל עם כולם.
הבן: אבל הצדק.
האם: והצדק שלי איפה? עשרים שנים גידלתי וביום בהיר אחד שלום ולהתראות לרגל וליד? למעשה אני מפסיקה בזאת את הדיון. זו כלל לא היד שלך! גם לא הרגל! מתוקף תפקידי כבעלת הרגל והיד גם יחד, ולמעשה שני הזוגות - הימני והשמאלי, אני מסרבת פקודה!
הבן: והשכנים, מה יגידו.
האם: עדיפות לי שתיקות מרירות מפשטידות מתוקות בשבעה.
הבן: ובנם שלהם איבד את ראשו לפני חודשים בלבד.
האם: הם לא עמדו על המשמר.
הבן: בנם עמד על המשמר. [מנסה לקום].
האם: [מושיבה אותו] ואיזו תועלת הוליד לו המשמר? סכין בגב וכדור בצוואר.
הבן: אבל אמא.
האם: בלי שום אבל.
הבן: אני רוצה לאבד גפיים עם כולם.
[נכנס חייל, על כתפו תלויה רצועה קשורה לגרזן, כרצועת נשק].
חייל: שלום. גיוסים מדלת אל דלת.
האם: אני יודעת, לא אצלי.
הבן: קחו אותי.
חייל: גברת נכבדה, הגעתי בכדי לגייס את בנך לשירות המולדת.
האם: לא אתן. [מרימה את ידה ומנפנפת באזיקים].
הבן: הסברתי לה שאני רוצה לאבד יד או רגל עם כולם.
האם: ואני הסברתי לו שאני לא מוכנה לאבד רגל או יד למען המולדת.
חייל: אמנם זו לא היד שלך אותה באנו לגבות.
הבן: קחו אותי בכוח.
האם: ותשאיר אותי כאן לבדי, ממררת בבכי וממתינה לשובך?! בשום פנים ואופן לא.
חייל: גברתי אני חושב שאין כאן שאלה, דיון או סיכוי לאוזן קשבת, ההחלטה קבועה – האם נושקת על המצח והבן חוזר בלי יד או רגל. לכן אני מבקש ממך לפעול על פי ההוראות ולהעניק לבנך את חופש המלחמה. מכאן הוא ימשיך אתנו.
האם: אם אתם לוקחים לי את הילד, אני דורשת שתחזירו לי אותו עם ריבית! לא עם יד או רגל פחות, אלא עם אינפלציה של ידיים ורגליים. ואם בכך הצורך – תלשו ידיים של מאות מבני האויב, כל עוד בני שלי יחזור אליי שלם.
חייל: בסדר, נתלוש ידיים לשבוי או שניים, במצטבר ולמקרה חירום יהיו לבנך שני זוגות גפיים עודפים.
[האם מוציאה מפתח מכיסה, מתחילה לפתוח את האזיקים].
הבן: הא! אל שדה הקרב, מייד – עם רגל או בלי יד!
האם: [נתקפת פתע בהלה, אל הבן.] לא! כל הגפיים שישובו אליי לא יכסו על העוול שיעשה לי כשאשב לבד גלמודה ובוכייה, אמתין לשובך. [בולעת את המפתח בחפיזות].
הבן: לא! זקנה מטורפת! שחררי אותי כבר! הביטי מולך! זה הוא חייל של המולדת, חייל שבא לקחת אותי מאמי, גיבור. לא היית רוצה שגם בנך יהיה גיבור?
החייל: הגיעה השעה, גברת יקרה, לא נותרה לנו שם ברירה אלא לקחת בכוח, תמו השיחות. נשקי לו על המצח.
[האם לא עושה דבר. החייל מרים את גרזנו וקוטע את ידה של האם בפרק כף היד, היא מתפתלת מכאב, החייל לוקח את הבן ויוצא מן הבמה].
ג'
קבר הבן. האם בוכה למרגלות הקבר, המון אנשים, דממה. נכנס ראש המולדת, לבוש לבן ומלווה בשומרי ראש וביועציו. הוא נדחף בין המון האנשים ומגיע אל ליד הקבר, מעל האם.
ראש המולדת: גברת יקרה, יקירת המולדת, דוגמא לכל אם, גיבורה. קבלי את תנחומיה הכנים של המולדת על אובן בנך. בנך, גיבור המלחמה, הגיע לשירות המולדת נחוש בדעתו ללחום ולנצח את האויב.
יועץ ראש המולדת: אדוני ראש המולדת, מדובר בסרבן. הוא התגייס מכיוון שלא נותרה לו ברירה.
ראש המולדת: הוא התגייס, מכיוון שלא נותרה לא ברירה, והגיע ליחידה הלוחמת המובחרת ביותר!
יועץ ראש המולדת: אדוני ראש המולדת, מדובר ביחידה רגילה.
ראש המולדת: הוא התגייס ליחידה רגילה, ולחם בעוז, בנחישות ובאומץ גדול בחזית הקרבות!
יועץ ראש המולדת: אדוני ראש המולדת, הוא היה נהג ג'יפ בעורף.
ראש המולדת: בעת מילוי תפקידו, אותו מילא בנאמנות ובמסירות, הוא נורה, ועם זאת המשיך להלחם במצח נחושה מול האויב וניסה להציל את חבריו לקרב.
יועץ ראש המולדת: אדוני ראש המולדת, הוא דרס חתול. הג'יפ סטה מן הכביש, פגע בעמוד חשמל והוא סיים את חיו משופד על תמרור אין כניסה.
ראש המולדת: הוא סיים את חייו, כשסיים, וכעת הוא מובא כאן למנוחת עולמים, יהי זכרו ברוך! [לוחץ את יד האם, זו נשמטת חזרה מטה לאחר שהוא עוזב אותה].
וכעת, סלחו לי, עליי להגיע למקומות נוספים. כל טוב. [ראש המולדת, יועציו ושומרי ראשו פונים לצאת].
האם: השב לי את בני!
יועץ ראש המולדת: כל טוב גברת גיבורה!
האם: בני! היכן בני?
ראש המולדת: כאן גברת [מצביע אל הקבר].
יועץ ראש המולדת: כל טוב גברת.
האם: מדוע אתה לא לובש שחורים.
ראש המולדת: גברת גיבורה, את מעט לא מעודכנת, זה כמובן מובן לחלוטין בהתחשב במצבך... ממש לפני שעה קלה, נחתם הסכם השלום בינינו לבין שכנינו.
האם: שלום? היום?
יועץ ראש המולדת: כל טוב גברת.
האם: אני דורשת את הבן שלי בחזרה! השאלתי אותו למולדת, לא מסרתי אותו לצמיתות.
ראש המולדת: גברת גיבורה, אני חושש שלא אוכל להשיב לך אותו. אולם יש לי הצעה אחרת בשבילך. אני יכול, אם זה ישפר את מצבה של הגברת, להרוג שניים או שלושה מחיילי האויב. כך שהגברת לא תהייה האם הבוכייה היחידה ולא תרגיש לבד.
[יועץ ראש המולדת לוחש דבר מה באוזנו של ראש המולדת].
או, יסלח לי האל, את זה אני באמת כבר לא יכול לעשות. אחרי הכל – השלום...
יועץ ראש המולדת: אדוני ראש המולדת, המולדת כולה מחכה להודעה שלך על ביטול הצבא. לא נוכל לדחות זאת עוד.
ראש המולדת: נחוצה לי במה.
[ראש המולדת מביט על קבר הבן, פונה אל האם]
יפריע לך?
[היא לא זזה. הוא עולה על הקבר ומתחיל לנאום].
בני המולדת! ממש לפני שעה קלה חזרתי מחתימת הסכם השלום עם שנינו! כעת, כשאין לנו עוד אויבים ונחת עלינו השלום, אני גאה ומאושר לומר כי אין אנו נחוצים בצבא עוד! על כך, ישוחררו כל החיילים שהשירות המולדת, וישבונו לחיק משפחותיהם! זהו יום שמח, יום חג לכל בני המולדת! תודה לכולכם!
[הוא יורד מן הקבר].
האם: בני ישוב? ישוב אליי בני?
ראש המולדת: שב כבר, גברת גיבורה. [מביט אל קבר הבן].
האם: לא ישוב. איזה יום חג זה אם כן? מדוע לשמוח? לקחתם את בני! מדוע לקחתם אותו?! מדוע נתתי לכם אותו?!
יועץ ראש הממשלה: אם זו איזו נחמה לגברת – לא נתת אותו, לקחנו בכוח.
האם: ולמה?!
ראש המולדת: גברת גיבורה, בכל מלחמה צריך להיות הרוג אחרון.
