דיברו אתי כל כך הרבה על אהבה וכאב,
כאילו אלו שתי מלים נרדפות.
אמרו לי כל כך הרבה פעמים שהזמן הוא תרופה והוא יחליש את הכאב וכך, לאטו, הוא יעלם.
והנה, הזמן עובר אך הכאב עדיין נשאר.
הוא לא נחלש אלא רק מתחזק כל יום שעובר.
לב כואב הוא לב שידע מהי אהבה, הוא לב שאהב פעם בכל כולו, ואני חייבת לתהות,
כל אלה שאמרו לי שהכאב יעבור, כל אלה, האם חוויתם כלל אהבה?
האם אתם יודעים מהי אותה הרגשה כשהלב מלא כל כך? כשהאושר מציף אותך ואתה מרגיש שלם ומלא כמו שלא הרגשת לעולם?
האם אתם יודעים מהי אותה הרגשה לקום חבוקה בזרועותיו של אותו אדם שגרם ללב להיות כך?
האם אתם אכן יודעים מהי ההרגשה כשלפתע אותו אושר נגמר והלב נסדק לאטו והסדקים הופכים לשברים, ולבסוף הוא מתנפץ?
כי מי שחווה אהבה אמיתית יודע, הכאב לא עובר, הוא רק ננעל בלב ולא נותן לאיש לחדור אליו.
