ישבתי בבית,והסתכלתי מהחלון... "בפעם האחרונה" חשבתי.ואז ראיתי אותם באים,כמו צבא היוצא למלחמה, צבא לבוש שחור.

 

כל התושבים היו בהלם. הם לא חשבו שהיום הזה יגיע. אך הוא בא.

 

קמנו בבוקר, פתחנו את הדלתות וראינו את הצווים. קרענו אותם.

 

קצת יותר מאוחר קיבלנו הוראה להישאר בבתים, להגיד שלום למקום שחיינו בו.

 

ואז הם הגיעו. בכמויות עצומות. "כמה כוח צריך כדי לפנות יישוב?" אמרתי לעצמי.

 

הם דפקו על הדלת. פתחנו.הם אמרו "אתם מתבקשים להתפנות" בלי שום רגש החיילים האלה! כמו רובוטים, אומרים לעשות-עושים.

אפילו אם זה לא מוסרי ולא צודק.

 

שאלנו אותם למה, אז הם הסתכלו לנו בעיניים ושתקו.

 

בחור ישיבה התחיל לשיר" אסור להתייאש"

ועוד כמה בחורים ישבו ואמרו תהילים" מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"

 

על קיר אחד הבתים היה כתוב" לא אמות כי אחיה"

 

החיילים לא הבינו את הכתוב והנאמר. הם רק באו לגרש. לפתע עלה קול חזק מבית הכנסת.

"

שיר למעלות ממעמקים קראתיך ה´, ה´ שמעה בקולי תהינה אוזניך קשובות לכל תחנוני!!!

"

"תפילה כנה"

אמר אחד החיילים לחברו.

 והשני אמר "אין להם סיכוי"

כל כך כעסתי עליו.

יצאתי מן הבית לעברו ואז

 

 

 

 

 

התעוררתי.

 הכול היה חלום. אך עכשיו חששתי שמא יתגשם החלום.