מהות הכלום

זה לקח כמה שנים ,אבל כמו קו חמש ,גם זה בסוף בא.

אין לדור הזה מה לומר, ופתאום זה קורה- גם לי אין. אפילו עם עצמי אני נתקל בשתיקה מביכה ולחיות נבוך, יותר מדקה, עושה עצוב גם לקיר הכי אטום.. כשאני מביט על אותם אנשים ,שאף פעם לא אמרו לי כלום ,מצליחים לסחוב חיים שלמים בלי שום מסר, זה נראה קל ומייאש. השתיקה שלהם אמרה לי הרבה ,היא ממש מהדהדת ואולי מפילה ממני גם עכשיו הגיג או שתיים על "בשורת האכזבה המודרנית" ,אבל כמות המילים שאיתן דקרתי את ההבל הזה מגיעה לכמות הנעליים בדיזינגוף וכמה נעליים הוא כבר צריך. היום אני אגיד כמה אין לי מה לומר, הפעם אזהר ממחאה כמו שנזהרים מווירוס ,כי כרגע אני הגוסס .היה לי פעם מה לומר ,פשוט שכחתי ,אני מקווה שרק לכמה רגעים.

כשאתה מדבר, אתה פוגש את עצמך ואז אתה יודע שאתה חי ולא רק מאמין בזה וכמו תמיד מילים ומשמעות הם התרופה ,הם סם החיים. אתה אוסף מחשבה ,מלביש אותה בדימוי ומקשט אותה במנגינה ובמשל והיא הופכת לאישה שעליה תמיד חלמת, לכתר שאליו נועדת . אבל המילים שלך נקיות מאמת וזה רוב הלכלוך שלהם . הלבשת על האמת שלך טונות של טכסטיל מטפורי והיא כבר בלתי נראית אבל זה בגלל שחורף וקר וזה בסדר ,אבל בל נאשים את מזג האוויר. וכן שוב המה שלך, המחשבה שלך ,מתחבאת וזה קרה לפתע כמו יקיצה. באמת בימים שכאלה עדיף לישון (סליחה על המחאה) .כשאין חיטה בשדה ,אפילו המגל הכי סובייטי לא יוכל לקצור וכשאין קיר, גם הפטישים הבולשביקים ביותר לא יכולים להתענג בעבודה קשה על המסמר. בקיצור כשאין על מה, הלמה ואיך הופכים הכרחיים כמו פנס בצהרים ומהותיים כמו רוני סופרסטאר(שוב סליחה).

הדור החביב שלי השאיר את הבשורה מאחור ,כי פחד שהבשורה תשאיר אותו, אחר כך המחשבה שלהם אולי תתכסה בשל מחמם ותהזה שמסרים עושים יוגה במנאלי או בבומבי ,אחר כך המחשבה היחידה תהיה איך להתכסות בכסף ,אחר כך הכסף יכסה את המחשבה, המסר יפצע ויעלה להחליף אותו החיקוי וזה כבר באמת למות.(סליחה פעם אחרונה).

אבל לא במוות כדאי לעסוק ,אני רוצה לחיות את החיים או לפחות לכתוב עליהם.

אני לא זרקתי את המסר הוא פשוט ברח ממני כי לא קורה לי כלום.הזמנים האחרונים האלה ,כמו החורף שלנו ,במשבר זהות .הם לא בטוחים אם צריך לקרות בהם משהו או אם הם אמורים לספק את זה . בינתיים הם מסכלים רגליים, מחכים ולא מתכוונים לספק אירועים .ממלחמות כבר נמאס להם הם איבדו שם שני בנים וכל האש והשנאה הזאת אף פעם לא נתנה להם להרגיש מיוחדים. זה לא שהם אוהבים לראות אודטה כל יום ,זה אפילו ממש מתסכל אותם, בייחוד האיטם על תספורות הכלבים, מבחינתם עכשיו להתחיל לשפוף עלינו עניין, רק שמזג האוויר, שהפך בטעות למתח לאומי ,והחזאים שגודלו להיות כשרונות גאוניים ולא ברורים ,מטילים בהם ספק לגבי הכישרון שלהם לייצר משהו מעניין, שלא לומר מרגש.הם במחסום יצירתי. כבר מזמן הם לא הרגישו טוטאליים ,היו להם פשוט כמה מחדלים כל העניין של הטלנובלות. הם קיבלו ביקורות גרועות(,סליחה, סליחה ,סליחה ,די). אז עכשיו הם פשוט יושבים וחושבים אם כדאי להמשיך, אם יש להם את זה. בגלל כל הנפילות בתחום הכלל ,לתחום הפרט הם לא מייצרים אירועים בכלל , מפחד. תקשיבו לי זמנים, בתור אחד שמתעסק עם יצירה, זה יעבור וזה קורה לכולם ,אפילו לדוסטוייבסקי אהובכם זה קרה ועוד באמצע "אידיוט “. אל תרגישו מקופחים גם אם אתה סבורים שזה קורה רק לכם ,לפחות אל תגנבו את הקיפוח ממי שזה הדגל שלו. אז לעת עתה ,הם בהפסקה, הם מאמינים לסיאסטות ולתה, הם משועממים ועוצמים עין אחת.זמנים רדומים. רק שלא יצאו לי לפנסיה.

ולכן התקופה הזאת ,לצער העט שלי, עייפה מידי כדי להיות בחזקת יש ,ובגלל זה המחברת שלי עצובה וריקה, כי הרי רק אלוהים יכול לציור יש מאין ואני לא אלוהים, לא נביא ואפילו לא גאידמק.אז אני מתחיל לחשוב על מהות הכלום ואתה יודעים ,על כלום יש הכי פחות מה לומר. אני נובר וחופר, בתקווה למצוא קצת זהב, ואפילו חול לא מצאתי.

אפילו במוניטור רפואי ,כשהקו לא זז זה סימן למוות ושגרה היא הקו הכי דומם שיש,זה לא טוב ולא רע ,זה פשוט לא חי.זה הכלום בצורה הכי מדויקת שלו . אתם מבינים בימים דוממים ,כמו עכשיו ,המה הכי מהותי שלי הוא האיך.אין לי עכשיו מה להאיץ בזמנים ,שייקחו את הזמן אין לי בעיה להמשיך ולחבק את האיך שלי, עד שגם הוא יהפוך לשגרה והוא יהפוך. בטוח. במצב כזה אני אהיה חייב שמשהו בכל זאת יקרה.

ואז. אני אביט במראה ואבין את זה. אני סה"כ ,ולא יותר, מתגובה .אני חייב איזה פעולה שתפעיל אותי,איזה רוח שתזיז את הגלים שלי. בכך, אני מעדיף ,בעצב גדול ומתוך חוסר ברירה ,שיקרה משהו רע מאשר שיקרה כלום ,כל עוד זה קורה לי.אני המתנה והעול שלי. אני תקלה אני יודע.אני טעות נכונה.