הוא היה צבעוני מדי. זאת היתה הבעיה שלו. תמיד אני מוצאת פגמים. הוא היה צבעוני מדי. כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי את כל צבעי הקשת. העיניים ראי הנפש. ואני לא יכולתי אפילו לעמוד לידו. לא יכולתי שיסתכל בי. בגווני האפור שלי. אבל הוא לא וויתר. רצה להיות לידי. הוא קרן לידי. הרגיש טוב לידי. ככה נשארנו יחד. הוא צבעוני ואני אפורה. לאט לאט ראיתי שמתחיל לצוץ אצלו אפור. בהתחלה קצת. על הציפורן של האצבע הקטנה של הרגל. אחר כך שתי הרגליים שלו נהיו אפורות. הוא אמר שלא אכפת לו. גם כשהבטן והחזה שלו נהיו אפורים, הוא לא התרגש. רק המשיך לחייך אליי בעיניו הצבעוניות. קמתי בבוקר והשפתיים שלו היו אפורות. נישקתי אותו אבל זה כבר לא היה אותו דבר. אחרי שהפנים והשיער שלו האפירו, רק העיניים נשארו צבעוניות. כמו שני כוכבים מנצנצים בשמי חורף קרים. עד שיום אחד גם הן נהיו אפורות. הוא היה שמח מדי. תמיד אני מוצאת פגמים. חייך אליי בעיניו השמחות. ואני לא יכולתי אפילו לעמוד לידו. לא יכולתי שיסתכל בי. בעצב האין סופי שלי.