יושבת בחדרי
כותבת.
הזמן כמו מרחף מעלי
בזמן האחרון.
העולם כולו מרחף
ואני בתוכו,
מחפשת
נקודת אחיזה.
קשר למציאות.
אני צריכה את המרחב
אבל עם הגבלות,
ככביש בינעירוני
בשבת:
מכוניותמעטות
אז מרשים לעצמנו להוסיף
עוד
20 קמ"ש מעל למותר.
שונאת זאת.
לא מסוגלת
לראות את העבירה הזו.
חייבת להישאר בתוך התחום המותר
ולא מתוך פחד.
כי הגבולות הברורים הם אלה
המאפשרים חופש מוחלט.
אבל בזמן האחרון
אין משמעות
לזמן.
פותח וסוגר אפשרויות
לפי בחירה שלי.
בתוך סוגרי הזמן
מתניידת.
נודדת.
