פעם היית קטן.
אהבת לזרוק אבנים על פחים,
סתם כדי לשמוע איך זה מרעיש.
(וגם על חתולים, וזה לא היה סתם. נו נו נו).
כשהיית קטן,
אהבת לנפח בלונים
ו"בום" לפוצץ בשיעורים.
התכוונת לחייך קצת את המורים,
אך אותם זה כלל לא הצחיק.
(רוב המורים לא מבין בילדים,
וגם לא בבלונים).
כשהיית קטן
קפצת ותיפסת על גדרות,
ואת כולם הוצאת מגידרם.
פעם כשהיית,
אני זוכרת איך לבית ספרי הגעת,
בדיוק ביום הולדתי
ומתוך התיק החשוב שלך
(כמו זה של המורים)
שלפת שלל בלונים
ואיך שהשתוללת.
ניפחת ופוצצת, מצחוק התגלגלת,
נפחת וזרקת ולשמיים העפת
כדי
שילדים אחרים יתפסו ת'בלונים
דוקא ביום הולדתי.
גם בסוכה, אני נזכרת איך
הרשית לי לתלות
בלונים בהמונים,
ולא רק שרשראות משעממות,
וכל מיני נוצצים,
שת'עיניים מסנוורים.
והבלונים חייכו והתעופפו ברוח.
הם היחידים שבאמת עשו מצב רוח.
וכשנכנסו המבוגרים
כאלו מהסוגל שלא מבינים, ואמרו:
"מה זה? בלונים בסוכה?
מותר לשבת תחתם?
זה לפי ההלכה?
אז בגאוה להם אמרת
זה הכל בזכותה של נונה, כך חשבת.
פעם
היית.
