ובסוף,אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת. ולפעמים אנחנו סתם מאבדים רק שאז אף אחד לא שם לב.
לפעמים אני חושבת ,איך תראה הלוויה שלי, ואני מדמיינת אותי עוטה כנפי מלאך ונוסקת אל -על. ופה,למטה כולם עצובים פתאום, במשך שבוע.
ואיך אח"כ הכל חוזר להיות בדיוק כמו שהיה לפני,לא שזה רע כי חייבים להמשיך,זה פשוט קצת קשה לעיכול.
לעתים אני מרגישה כאילו אנטרטיקה השתלטה על כדור הארץ,זה כבר לא הקוטב,זה במרכז וזה אפילו אצלנו בת"א ,ברעננה ולפעמים גם בבית שלי.
ואני תוהה מתי איבדנו את אותו רגש מיוחד שכשהוא נמצא כמעט ולא מרגישים בו, אך כשהוא איננו הוא הופך מוחשי, ואני כמהה לגעת בו ,לאחז אותו בידיי ולעטפו בחיבוק חם בדיוק כמו בימים עברו,לפני שהוא נעלם.
בלי בושה.כמו שרק הוא יודע לחבק.
אבל אז כבר מאוחר מידי,והחיבוק הופך לאה וחסר טעם,אז כשהוא מופיע על סף דלתי אני כבר לא מחכה לו בידיים פתוחות.
עכשיו אני כבר גדולה.
מעניין הקטע הזה,שככל שגדלים היכולת להביע רגש קטנה.זה כאילו ששטח הפנים של הלב הולך וקטן והרגש לא יכול לפעפע מקרבנו, רק בשקט ,רק בחושך לובש צורה של פרח, של מילים או של דמעה.
והוא בורח מאיתנו מהר, מבויש. יוצא ואז מתחרט שיצא ורק רוצה לקבור את עצמו באדמה.
ולפתע נמוג.
ואז קצת קשה לדבר ,וקצת לא נעים להסתכל בעיניים.
מזל שיש ידיים לנחם.
אנחנו טובים בלשחק מחבואים, פעם זה עוד היה תמים.
היום זה פשוט הכי נוח.
תגובות