כן, זה שוב אני. זוכר?! נפגשנו לא מזמן. גם אז אותו סיפור. חודשים אני מנסה, רודפת אחריך כל יום, כל יום- ותמיד אתה לא עונה, לא מחזיר תשובה. ואז זה מגיע, בדיוק ברגע שאני מתייאשת ממך ובטוחה שאין שום סיכוי לקשר ביננו, אתה קורא לי למקום שהכי קרוב אליך. למה אף פעם זה לא אתה שמתקשר? למה תמיד מישהו אחר צריך להודיע לי? ולמה, למה לעזאזל אני תמיד בוכה אחרי כל הודעה ממך?! אתה לא מבין שאני כבר לא רוצה להיפגש ככה? למה זה תמיד צריך להיות במגרש הביתי שלך? מצטערת. זה לא סוג הקשר שאני מחפשת. ולפעמים אני חושבת שאולי זה הסוף, ויש סיכוי. ומחר, מחר הכל יהיה טוב פתאום. אבל אז, אז בדיוק אני מרגישה את הדחיפה הקטנה הזאת מאחור שמגיע תורי, וגם אני מניחה אבן על קברו של עוד חבר יקר. ------------ אלוקי! עד מתי?!