בחדר חשוך יושב בפינה, לא צריך אור, מחליק עוד סיגריה אל פיו.
ברקע שירי דולפינים בוקעים מהמערכת, והניצוץ היחיד שתראה זה מהמצת,
לא מגופו, או מעיניו.
חם והמזגן פועל לו בעצלתיים.
העשן אופף את גופו בשמיכה אוורירית שמשלימה אותו לחושך ולוקחת אותו.
נעלם
עף לו עם העשן המתפוגג דרך חריץ המפתחשבדלת והנה הוא רואה את ביתו מתחתיו ופורש ידיו. הכל נהייה קטן, והקטן נהייה מובן.
בתובנה מתוקנת עף הוא בין עננים, בים של כחול מחפש לו את אותם הדולפינים
אך חוצ מציפור דרור ומשב רוח חרישי - מאומה.
לא דולפינים ואף לא דגיג, כך עף לו בוורטיגו אל מחוץ האובך של העיר ובוקר מפציע. נרגש להיות חלק מהצבעים מתחיל לבכות וכבר החזאי אומר שממטר קל ישטוף את האובך.
גופו מעקצץ.
הוא מתחיל לדהות ולהעלם.
גופו קורא לו לחזור ואין יותר ריחוף מעל שדה או נחלים שעל גדותיהם הרדופים גודלים.
עברו כבר שעות והוא בגופו והדולפינים אינם- רק הוא והיא.
מהיכן היא הגיעה אין הוא יודע, אך מרגיש הוא את תמצית חייה זורמת אליו וברק נוצץ בעינייה.
עוצם עיניו ושואף עמוק.
הוא חזר, מביט דרכי בודק אם אמיתית אני או רק חיזיון נוסף.
נפתח חלון מבעד העשן האופף אותו.
העשן יסוג ואולי יחזור הוא אלי, אולי יחזור הניצוץ לעיניו- אותו זיק ילדותי שהיה לו שרצנו בשדות או יושבים על צמרת עץ, מביטים בכוכבים.
נפש חופשיה כלואה בגוף סגור ולשנינו צלקות.
צלקות נסיון שחרור הנפש על פרקי ידינו.
היינו צעירים, חופשיים, דעתניים, חיים אל מול חוקי העולם, לא מסתובבים עם העולם ועכשיו?
מה עכשיו?
כזרים הוא בשלו, ואני בשלי חיים ביחד אך לבד.
מוציא אוויר נקי מחמצן רק פחמן והיא עדיין שם, זה נראה כשעה אך לחפה לה רק שנייה, שולח יד אל פניה ונוגע.
כן.
הפעם היא מציאותית.
עכשיו- כאור בעיניה המהפנט אותי, היא פה ואני רק חלקית אך החלק הזה שואף אליה, רק אליה.
מחייך אליה, מדבר במבט אוהב והיא מציתה את האש שבה, להבה אחר להבה,
רק כדי להראות ש....." זה בסדר, אני אוהבת אותך ילד שלי ".
ילד שלך כמו תמיד.
ילד- הוא עדיין ילד והיא כבר לא ילדה.
הוא נתקע היכן שהיא ממזמן כבר המשיכה.
שניהם מרחפים בין עננים ורצים בשדות ירוקי עד, עד האופק.
לא זזים, מסתובבים בעולם עם חיוך, קריצה, ובחוץ כבר ערב וקריר אך להם חם ונעים מאהבה.
"אני הולכת " אומרת היא לאחר נצח של שניה "אני אחזור מבטיחה".
"אל תלכי" ובחיוך רך עד כאב שולחת היא ידה ומוחה דמעותי
"אני תמיד איתך- בלב, במחשבה, ברוח העוטפת אותך, אני האוויר בתוכך."
היא הלכה לפני שעות אך מגע ידה החם לא מש מלחיי ומאדה דמעותיי.
מוזג כוס משקה ומביט אל הזריחה, יום חדש החל חתולים מתרוצצים בפחים, אנשים מתעוררים ואני עוטף בחם ובאהבה את היום אך נפשי לא חופשיה לפתע צולל אני אל מקום אפל .
ניצב אני בתוכי ומולי אבוקה בוערת.
זוהי גחלת של רגשות מודחקים כי עדיף לברוח לא להתמודד, עולם אוטופי רק הצלחות, בלי אכזבות ואין יותר לאן לברוח.
העבר משיג אותי והעתיד חומק מידי, נלחם נגד שדים מאובקים הרוצים לצאת לחופשי, לזכות בשלווה, מנוחה ואני נכנע.
מנוחה בואי אלי שלווה חבקיני בזרועותייך.
ואני מתעורר כמחלום ומבין שהעשן לא יחזור וזה יחסר, אך את מקומו יתפוס משהוא אחר- השלווה, כי זוהי דרכו של עולם.
מביט במראה ושם נמצא אדם, עלוב, מוזנח, דמות עייפה-
אך מאושרת עם הרבה הבנה.
