אחרי הרבה מחשבה ובכי הגעתי למסקנה שלהכיר את עצמך זה לא בהכרח נכון.
אני חיה במקום כ"כ נאור ומתפתח כך שכל צעד ומחשבה שלי זוכה לניתוח מיידי של מה שחשבתי, למה חשבתי, האם היה נכון לחשוב והאם היה נכון לחשוב על זה שנכון לחשוב.
אם לא הייתי מודעת לעצמי כ"כ (וזה מצחיק שיצירה זאת מסווגת תחת הכותרת "דעה" )אבל אם לא הייתי כ"כ מודעת לעצמי אז אולי לא היתה לי את הפריבילגיה של לדעת תמיד מה להגיד ומתי, אבל אולי גם הייתי עושה דברים בפשטות, בלי לשאול, לחקור, לענות את עצמי עם זיכוך וטיהור הרצונות עד שאני אגיע למחשבה וההחלטה הנכונה. נכון שלכל דבר שאניו עושה בחיים יש "נגיעות", ונכון שצריך לשאוף לעשות דברים מתוך החלטה שקולה נכונה והגיונית, אבל כל המאמץ הזה מוציא את האומץ והאינסטינקט מהרשימה ומשאיר אותי רובוט מושמע ומתוסכל.
למה להתחבט עם דבר שרוצים כ"כ הרבה, למה לשאול אינסוף פעמים האם באמת לכתוב את הקטע הזה למה? למה? למה?
רואים? בלי לשים לב נפלתי למלכודת המתוחכמת הזאת שוב פעם-
מזל טוב נולדה לך רובוטית הגיונית.
תגובות