נספח III
עיירות הפיתוח
דוחות שפורסמו בעיתונות הישראלית בסוף שנת 1984 קבעו שאוכלוסיית העיירה הייתה בין 6,500 ו-7,000, כולל 700 מובטלים. זה גרם לעלייה בהפגנות ובמעשי האלימות נגד הרשויות. העיירה הוצתה באש. היהודים הספרדים של העיירה איימו להחזיר את פנקסי המילואים ואת תעודות הזהות שלהם לרשויות. הסיבות להתקוממות היו כדלקמן:
1. מחסור במזון בחנויות.
2. מחסור במורים בבתי-הספר.
3. לא היה רופא מקומי.
4. פיטוריו של מנהל בית הספר המקומי.
5. פיטורין ואבטלה.
6. העוני והשפל: 50 אחוז מהתושבים נזקקים לתשלומי סעד, כולל 25 אחוז המקבלים קצבאות סעד באופן קבוע.
אין מאפייה בעיירה, אין סדנא ואין מוסך. רופאים ומורים מסרבים לגור שם. המרוקאים מהווים 50 אחוז מהתושבים, השאר הם איראנים, הודים ומספר רומנים יחד עם ילדיהם ילידי הארץ. הבסיס הכלכלי של העיר חלש. היא רחוקה מהכביש הראשי וממרכזי התעשייה והחקלאות התושבים בחרו בועדת חירום שתאבק על זכויותיהם, שהצטרף אליה צ´ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים וחבר הכנסת.4
הממשלה רצתה לשכן 60 משפחות אתיופיות בעיירה זו, אבל ברוך אל מוקייס, ראש המועצה המקומית סירב לקבל אותם בגלל האבטלה הקבועה המשפיעה על שני שליש מהעובדים. אל מוקאיס טען שעל הממשלה להשכין את האתיופים בקיבוצים האשכנזים ששם אין אבטלה.5
חברים מהמועצה המקומית הצטרפו להתקוממות העממית נגד הרשויות, מפגינים נגד מחסור בעבודה והלנת שכרם. כתבת עיתון זו הדרך, מרים גלילי, שוחחה עם כמה מהתושבים על כך, ולהלן קיצור המאמר שלה שהופיע ב-26 בדצמבר 1984. רחל עמר: היא גרושה וצריכה להאכיל ארבעה ילדים. האבא שלה משותק וחולה לב. היא מחוסרת עבודה למרות שיש לה כישורים וניסיון. היא איבדה את עבודתה לפני שנתיים ואינה מקבלת דמי אבטלה כבר שישה חודשים. היא אמרה במרירות, "אני מרגישה כמו אדם מת. נראה שאנחנו טובים רק בשביל שירות צבאי ושום דבר אחר..."
מאיר שמעוני: עבד כשוטר במשך 25 שנים, והוא מחוסר עבודה כבר שנה וחצי. אשתו גם כן מחוסרת עבודה. הוא מונה כמפקח בעיירה ואחר כך הוא פוטר. שמעוני תוהה, "למה הם שולחים אנשים לעיירה הזאת כשאין כאן עבודה עבורם.?"
נער: אמר שהממסד השלטוני הקים עיירות פיתוח בנגב מסיבות אסטרטגיות הקשורות עם מצרים, לאחר הסכם השלום, הממשלה התחילה לתעל את הכספים לתוך היישובים בגדה המערבית הכבושה. יש עשרה סטודנטים מהעיירה באוניברסיטה, אבל אין להם עתיד בעיירה.
ס. פרץ: אב לארבעה ילדים, אשתו נכה, הוא אומר שלמרות שקיימים עובדים מיומנים בעיירה , 70 אחוז מהעובדים על הפרויקטים הם ממקום אחר..
אסתר אמסלם" בת 22. סיימה שלושה קורסים במכללה לטכנולוגיה. כיום היא מחוסרת עבודה.
תמר עומר: בת 20. מחוסרת עבודה למרות שהיא סיימה את בית הספר התיכון שלושת אחיה מחוסרי העבודה עזבו את העיירה. היא חושבת על עזיבה גם כן.
שמעון: סיים את השירות הצבאי שלו, והוא מחוסר עבודה כבר שנתיים. הוא אומר "מה אני יעשה? אני מתבטל ברחובות ומפצח גרעינים!"
ציפורה זעפרני: אם לשבעה. היא עובדת רק ארבעה ימים בשבוע. בעלה מחוסר עבודה. הבת שלה סיימה את השירות הצבאי שלה והיא עתה מחוסרת עבודה.
ראש העיר, ברוך אל מוקייס אומר שמספר המובטלים הגיע ל-700, ומתוך אלה שמשתחררים מהצבא כל שנה 180-200 מהם לא יכולים למצוא עבודה ונאלצים לעזוב את העיר. הוא מאשים את הביורוקרטיה הממשלתית שנותנת עדיפות לקולוניזציה של הגדה המערבית. הוא מוסיף שהתעשייה באזור מתדרדרת, מפעל הפלסטיק נסגר, מפעל ונציה נמצא במצב לא מיושב, מפעל הטבק אקרשטיין הוא בסכנת סגירה, והמכירות איטיות במפעלי הנגב לקרמיקה ותמרוק לגיס. אל מוקאיס קיבל חברים מהוועדה לאבטלה ודן על האפשרות לצאת להפגנות מול הכנסת. אסי ארמה, מנהיג המחאה העממית בעיירה, אמר שמשבר האבטלה החל לפני שנתיים. אני הייתי מוסיף לזה 28 שנים של קיפאון.
ב-30 במרץ 1986 הארץ כתב ששר הקליטה, יעקב צור, פיתח תכנית לקליטת אשכנזים מדרום אפריקה שבה כל משפחה תקבל 40,000$ משכנתא. אברהם אסיס הכחיש את העמדה הזו במכתבו לעיתון, ושאל, "מה עם המובטלים בירוחם?" במכתבו שפורסם בזו הדרך ב-26 במרץ 1986, סמי הרוש, ציין שהוא נשוי עם שני ילדים. משפחתו באה ממרוקו והוא נהג רכב כבד, אבל שהוא פוטר כבר ארבע פעמים. אחר כך הוא תהה היכן ההסתדרות ולמה אין היא מגינה עליו. הוא הגיע למסקנה שכל המערכת של הממשלה, מלמעלה עד למטה, בנויה על שקרים.
באפריל 1986, תנועת המחאה של הספרדים בירוחם הגיעה לשיאה, במיוחד בתל-אביב ובירושלים. צ´ארלי ביטון נסע לירוחם ולקח חלק בהפגנות הספרדים שם ונתן נאום שבו הוא אמר "אנחנו מוכרחים לעורר את הממשל ולפעול כנגדו באמצעים חזקים יותר מהפנתרים השחורים." הוא גינה את תיעול תקציב המדינה לכיוון ההתיישבויות האשכנזיות המייסדות את הגדה המערבית הכבושה. הוא קרא לתושבי עיירות הפיתוח לסגור את העיירות, לחסום את הכבישים ולצעוד לירושלים כדי שהממשלה לא תוכל להתעלם מהקיום שלהם.6 תושבי ירוחם שלחו 36 מנהיגים מקומיים כדי להפגין בתל-אביב ובירושלים והם יצאו בשביתה כללית בעיירה. לאחר מכן השביתות התפשטו עד שהם כללו עיירות פיתוח בדרום ובצפון, ששבתו למשך שעתיים לאות הזדהות עם תושבי ירוחם. מרדכי ארציאל, כתב הארץ, כתב בדיווח שלו על תנועת המחאה שישנם 35,000 תושבים בעיירה זו, אבל עתה נותרו רק 6,200. 100 איש עוזבים כל שנה. סטודנטים באוניברסיטה מירוחם מתביישים להודות מאין הם באים, וקציני צבא המשרתים באזור מסרבים להשתקע שם. הוא סיכם ש"לירוחם אין עתיד, ואין תקווה שיכול להיות לה עתיד."7
דוד מסיקי, מזכיר איגודי העובדים בעיירה אמר, "הממשלה הפחיתה את המנגנונים הממשלתיים המקומיים ברחבי המדינה ב-3 אחוזים. אבל בירוחם 25 אחוז מעובדי המדינה המקומיים פוטרו."8 המטרה לפיטורים האלה הייתה למנוע את הצורך לפטר אשכנזים בערים הגדולות. בתנועת המחאה של 1985, תושבים רבים מעיירה זו קראו להיפרדות מישראל.9
בשיחתו עם ת. דקל,10 ראש העיר ב. אל מוקאיס דרש את החזרתם של השטחים הכבושים לבעליהם. הוא התנגד לכיבוש רמת הגולן הסורית, ולניסיונות לכיבוש בירות. הוא תמך בוועידה בינלאומית למציאת פיתרון קבוע לסכסוך. אל מוקייס הוא ממרוקו. הוא למד כלכלה באוניברסיטת בר-אילן וכיום הוא חבר הועדה המרכזית של מפלגת העבודה. הוא היה מותר כשהוא ראה את השחצנות של הכובשים בעזה לאחר מלחמת ששת הימים של שנת 1967, וכיצד הם הפחידו בעלי עסקים ערביים כדי שהם ימכרו במחירים נמוכים יותר. "הרגשתי איום," הוא אמר. אלמוקייס אמר שעל אף ניצחונותיה של ישראל, היא תמיד תפסיד. "אנחנו חייבים להבין שהדרך הנכונה קדימה היא דרך משא ומן, ואנחנו צריכים להפסיק להסתכל אחורה כל הזמן. עיקר הקושי הוא שאנחנו חייבים לאהוב את החיים ואת בני האדם." אלמוקייס התנגד לדעה השכיחה שהנשים הערביות אינן מושפעות ממותו של אחד מבניהם, מפני שיש להן הרבה אחרים. אלמוקייס תמך בעיקרון ההתפשרות ודו קיום עם העם הפלסטיני הערבי. הוא הציע שהציבור היהודי צריך להעריך את העובדה שיש לכבד את העם הפלסטיני. אלמוקייס אמר ש-85 מתושבי עירו הצביעו לליכוד, אך כאשר הוא שוחח איתם על העניין, הם היו משוכנעים ביושר במדיניות של שלום. אחרי זה התברר שהם אינם תומכים בעבודה, לא בגלל השקפותיה השמאלניות, אלא בגלל שזוהי מפלגה אשכנזית אנטי-ספרדית. אלמוקייס אמר על אף שמשפחתו הייתה ימנית, אביו תמיד סיפר על היחסים הטובים שהיו להם עם הערבים (במרוקו). הוא הוסיף שמגיל צעיר הוא למד להתעמת עם הבעיה העדתית, עם הצבע שלו, שמו הערבי ועם אזרחותו השנייה במעמד. הספרדים היו בשר תותחים, הפכו לפרולטריון וחשופים להתקפות על היותם דתיים. מאז שהוא נעשה פעיל במערכה של "עודד" (ראה פרק עשירי), הוא מאמין בפעילות החיובית ומטיח ביקורת קשה בקנאות הדתית אשכנזית שהובאה ממזרח אירופה. הוא קרה לחזרה אל גבולות 1948, לפתיחת הגבולות עם העולם הערבי, להפסקת המחסומים, דו-קיום בשלום וסובלנות דתית.
במהדורה שלו מה-24 בפברואר 1980, הג´רוזלם פוסט כתב שהשכר החודשי במפעל הטקסטיל כיתן היה בין 41£ ו-80£, השכר הנמוך ביותר בישראל. רמת החינוך היא גם כן עלובה מאוד עקב חוסר ההמשכיות של צוות המורים. הארץ כתב שהמצב בדימונה נחשב לטוב יותר לעומת המצב הקיים בעיירות הפיתוח האחרות כמו ירוחם ומצפה רמון. את דימונה מכנים כ"תכשיט בין עיירות הפיתוח", והמאמר מסכם שדימונה מייצגת את כישלונה של המדינה בתחום הזה.
לשנת 1984 חובותיה של המועצה המקומית הגיע ל-290 מליון שקלים. לגבי הצעירים שהצליחו לרכוש השכלה גבוהה יותר, ראש העיר ציין "איך אני יכול לבקש בוגרי אוניברסיטה לבוא לעבוד במפעלי טקסטיל כאשר חברי היישוב האשכנזי, מעלה אדומים, בשטחים הכבושים, עובדים עם מחשבים?" מרבית התושבים מצביעים לליכוד כמחאה נגד מה שקרה להם תחת שלטונה של מפלגת העבודה.12
שלום אלגזי כתב במאמר בזו הדרך13 שאבטלה וייאוש גרמו לתושבים לפנות אל השתייה ואל משכרים אחרים. היו שבעה מקרי מוות כתוצאה מאלכוהול ב-1985 בלבד.
מזכיר ועד העובדים מתאר את שדרות כ"עיירה של שחורים בארצות הברית" בתחילת המאה. הוא אמר שעתה קיימת בין 16 אחוז ל-20 אחוז מובטלות בקרב ראשי המשפחות הגדולות. ישנם 2700 ראשי משפחות, שמתוכן 1070 מחוסרי עבודה, והצעירים היוצאים מן העיירה ללימודים במקום אחר אינם חוזרים.
ב-9 בינואר 1981 הארץ דיווח שמפעל אופ-אר באופקים בקרוב ייסגר. זאת אומרת ש-460 עובדים יפוטרו. העובדים לכן, נהרו לירושלים להפגין מול הכנסת. אופקים נוסדה בשנות החמישים והשתקעו בה מהגרים ממרוקו. בתושבים משתי העיירות השתמשו היישובים האשכנזים השכנים כמאגר כוח עבודה בלתי מיומן. לשנת 1981 50 אחוז מהתושבים היו עובדים בתעשיית הטקסטיל, אבל זה ירד לאחר מכן ל-20 אחוז בגלל שהעסיקו פלסטינים מרצועת עזה. על אף העוני והשפל הקיים באופקים, הדיור הוא יקר יותר מאשר ביישוב הישן והעשיר של רחובות, ששם דירה עולה 270,000 שקלים. אותה דירה עולה 320,000 שקלים באופקים. מאותן סיבות כמו בעיירות פיתוח אחרות, 2500 מהתושבים הצביעו לליכוד, בעוד שמפלגת העבודה קיבלה רק 1200 קולות.16
בנתיבות יש אבטלה כרונית, והמחאה הפכה לנוקבת יותר.17 הפגנות נערכו לאורך כל שנת 1985 כשמספר המובטלים היגיע ל-300. יוסף אנו, ראש המועצה המקומית, ויוסף שאווקי, אחד ממארגני האיגוד המקצועי התריע שהאבטלה הייתה מקומית. יחזקאל יגנא, ראש ועד העובדים של העיירה, דרש יותר כסף שיושקע בעיירה, ולא בשטחים הכבושים. ראש עיריית באר-שבע, אליהו נאווי, דרש את העברתם של מפעלים לנגב.18 א. דהאן מאופקים אמר לכתב מהארץ19 ש"המקום הזה חרא. תחכה עד החשיכה ותראה שהכול מת." א. ואקנין אמר שאופקים היא בית קברות לחיים." אחרי זה דהאן הוסיף "כל המקום מתמוטט."
בשנות השישים, מפעל הטקסטיל אופ-אר העסיק יותר מ-600 איש. זה אחר כך קוצץ ל-460, ובתחילת השמונים, זה קוצץ הלאה ל-380. בימים אלה הוא מעסיק רק 160 עובדים. בסוף מאי 1986 העובדים לא קיבלו משכורות. הם יצאו בשביתה והפגינו. אחרי זה הם הלכו והפגינו מול הכנסת בירושלים. אם הם לא היו מקבלים הלוואות מן ההסתדרות הם היו נותרים למות מרעב. בעל המפעל הוא אשכנזי בשם יעקובוביץ. אבוקסיס, מזכיר וועד באופקים אמר שבמהלך 1985 שלושה מפעלים נסגרו, שהעלו את מספר המובטלים ל-220. במשך החודש הבא 60 צעירים משתחררים מהצבא יגדילו את המספר. וישנם 330 איש שיש להם רק עבודה עונתית.
בזמן הנוכחי לאופקים יש 14,000 תושבים. היא נוסדה יחד עם שדרות ונתיבות בדרום הנגב, על ציר באר-שבע אשקלון. האבטלה גורמת לרוב הצעירים לעזוב את העיירה.20
כאשר הממשלה הכריזה שהיא מאשרת מיליוני דולרים להקמת שישה ישובים חדשים בשטחים הכבושים, ראש המועצה המקומית הביע את תיעובו למדיניות הזאת ואמר שאלה הדורשים את הקמת הישובים בגדה המערבית הם אלה הגורמים לאבטלה בעיירות הפיתוח. הוא הוסיף שבמשך שש השנים האחרונות 625 אנשים פוטרו, ועבודות חדשות נמצאו רק ל-214 מהם.21
בתחילת 1986 היו בעיירה 3,800 תושבים, אבל תשעה חודשים לאחר מכן היו רק 2,000. ישנם 1,600 יחידות דיור בעיירה, שמתוכן 1,100 עומדות ריקות, כולל 400 יחידות חדשות. מספר תלמידי בתי הספר ירד מ-1,200 ל-650 במהלך שלושת השנים האחרונות. בתחילת שנת הלימודים 85/86 בית הספר התיכון איבד 20 אחוז מתלמידיו. רופא השיניים עזב את העיירה, משאיר מאחור רופא משפחה ורופא ילדים. רוב החנויות כוסו בקרשים מאחר שבעליהם עזבו. לאחר רדת הלילה מצפה רמון היא כמו עיר רפאים כשהפחד יורד על הרחובות. מרבית מפעלי התעשייה של העיירה נסגרו, וחלק גדול מהעובדים והבעלים בעסקים הקטנים הנותרים גרים מחוץ לעיירה. מתיחות ותרעומת הן התחושות הקיימות של התושבים אשר הרכיבו את "מנהיגות המאבק" ויצאו עם נקודות הפעילות הבאות:
1. לסגור את העיירה ואת הכביש המוביל אליה.2
2. להפגין בירושלים.
3 שביתה בעבודה ושביתת רעב.
4. לכבוש את הבתים הריקים בעיירה השייכים למשרד השיכון.
5. להרוס את הבתים הריקים בעיירה.
6. לדרוש פיצויים בהשוואה לאלה ששולמו לתושבים האשכנזים של ימית.23 (ימית הייתה התיישבות אשכנזית בשטח המצרי הכבוש).
בקרבת העיירה ישנו ישוב אשכנזי קטן, עם 450 איש, אשר שולט על יוקנעם עילית. היא נקראת "עילית" "להתפטר מהאויב", כפי שהם אומרים בצבא הישראלי. המתיישבים האשכנזים מתייחסים לספרדים מיוקנעם בשחצנות ובאופן טבעי ישנה טינה בין הקהילות. לאחר המהפכה האיראנית, מפעל סולתם איבד את אחד משווקי היצוא שלו והיה צורך לפטר עובדים. מספר המובטלים עלה ל-400 ב-1980. 24 מאז האבטלה עלתה עוד, והתרעומת גברה. הפדיון השנתי של מפעל סולתם, היחידי בעיירה, צנח מ-150$ מיליון ל-50$ מיליון. מזכיר ועד העובדים אשר פרסם את הנתונים האלה, רפאל טולדנו, הוסיף ש-500 עובדים פוטרו במהלך ארבעת החודשים האחרונים, ושבהתאם לתכניות ההנהלה 300 נוספים יפוטרו.25
אלה הן הסיבות מדוע מפלגת העבודה השולטת, המפלגה של היישובים האשכנזיים השכנים, איבדה את הרוב שלה ב-1977. ב-1981 הליכוד זכה ב-56 אחוזים מן הקולות, בעוד שקולות העבודה ירדו מ-35 אחוז ל-22 אחוז.
ב-28 במאי 1981, חברי הליכוד הצליחו לפרק את ישיבת מפלגת העבודה ולהעיף את שמעון פרס, מנהיג המפלגה, אל מחוץ לעיר. פרס נמלט תחת מטח של עגבניות ואבנים. הסיבה המיידית להתלקחות הרגשות נגד מפלגת העבודה הייתה העובדה שאחדים ממנהיגי מפלגת העבודה יצאו בהכרזות גזעניות, כמו מוטי גור, שאמר "נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים."26 הספרדים של בית שמש צעקו על פרס ועל חבריו, "אנחנו לא רוצים אתכם פה, אשכנזים דפוקים, תחזרו לתל-אביב!" אחר כך הם צעקו, "ערפאת, ערפאת, ערפאת!" ואחרים צעקו "בגין, בגין, בגין!"
מאחר שמפלגת העבודה מייצגת את הגרעין של הממסד הציוני האשכנזי, ספרדים רבים מאמינים שבגין והמפלגה שלו מציעים את האמצעים היחידים לפירוקו של הממסד הזה. תושבים מהעיר טוענים שזו הייתה מפלגת העבודה ששלטה בכל מישורי החיים לפני 1978 ואשר נתנה עדיפות לאשכנזים בכל דבר והחשיבה אותם "ישראלים" בשעה שהם היו מכנים את הספרדים "הסקטור המזרחי" ו"פרימיטיביים" והכריחו אותם לוותר על הזהות התרבותית שלהם. המנהיגים של מפלגת העבודה העריכו אותם כ"זבל אנושי" שתרבותו צריכה להישכח בן גוריון טען ש"אין להם שפה משלהם, אבל הם מדברים בשפה מקצועית. (ז´רגון)"27.
עמוס אילון שהיה לו דיאלוג איתם, הוסיף שכמה ספרדים יכולים להצטרף לממסד הציוני על ידי חיקוי אדוניהם האשכנזים ועל ידי התאמה למבנה של הממסד.28 כאשר כתב אשכנזי זה נשאל על ידי פטריק סיל אודות הבעיה, הוא הכחיש את מציאותה של אפליה נגד הספרדים ותיאר את אלה הכותבים על הנושא הזה כ"שוליים" (הטלביזיה הבריטית, 1989; ראה את הדו"ח שלו על קריית שמונה).
עבודות המנועים, שהוא המפעל הגדול ביותר בעיירה, נתקל בקשיים כספיים חמורים, שגרמו לפיטורים של 600 עובדים. אם המפעל היה נסגר, כל העיירה הייתה נסגרת גם. מזכיר מועצת העובדים, חיים הרוש, אמר שאלה שפוטרו כבר גמרו את תשלומי הפיצויים שלהם ועכשיו הם פשוט מסתובבים ברחובות. כל ועדי העובדים לכן התאחדו והרכיבו ועד אחד. המזכיר הזה של הועד החדש אמר ש"שחיקת השכר גורמת לתרעומת רבה, והשביתות יתפשטו כמו אש פראית." ראוי להזכיר, שבהתחלה, תושבי העיירה האמינו שמפעל המנועים ילמד את ילדיהם טכנולוגיה מתקדמת ושהם יישארו בעיירה. אולם, התברר שהרוב המכריע של המהנדסים היו אשכנזים מחוץ לעיירה.29
מרבית מתושבי העיירה עובדים בתעשיות הטקסטיל ועיבוד מזון, אשר ידועים לשמצה בתשלומי השכר הנמוכים. הם סבלו משירותים חברתיים ורפואיים גרועים מאוד. מנהיגי מפלגת העבודה באו לכאן ונתנו נאומים נלהבים, אלא שהמקומיים סירבו לשמוע. "לפתע אישה חטפה את המיקרופון וצעקה, אנחנו לא רוצים מפלגות פוליטיות, אנחנו רוצים שכר הוגן."31 כתב הארץ ציין שלתושבים נשבר גם מהפוליטיקאים השולטים בירושלים וגם מהמדינה גם יחד. בני, נהג בחברת הקואופרטיב של עין חרוד, אמר לעיתונאי, "המדינה הזאת יותר גרועה מגטו!" אדם אחר אמר לו, "צריך לסגור את הגטו הזה!" השלישי אמר "היגיע הזמן לסגור את כל המדינה המחורבנת הזאת", להסכמתם של כל הנוכחים. העיתונאי, ר. פרסטר, מסכם "בפגישה כללית ורגועה זו היה משהו מבשר רע ואי נוחות. למרות זאת, הערותיהם של האנשים היו יותר משכנעים מאשר ההכרזות של מנהיגי המפלגה במיקרופון."32
במאמר אחר, על ידי נ. ברניר,33 אנו רואים ש-800 אנשים, או 20 אחוז מהאוכלוסייה העובדת, הם מחוסרי עבודה. אחד העובדים אומר שהוא לא לוקח חלק בהפגנות שמא הוא יאבד את עבודתו, ושהוא לא יכול להביע את דעותיו על כך שמקפחים אותו מהזכויות שלו. "אנחנו עובדים כמו רובוטים, והם בזים לנו ומתייחסים אלינו כאל חסרי ערך." היה תעשיין אמריקאי בעיירה ששמו ג´וליוס בר. הוא השקיע כספים ממשלתיים במפעל שלו, ניצל בזול את העובדים המקומיים ואחרי זה נעלם. כשהוא עדיין היה בסביבה, הוא התייחס לעובדים הספרדים והפלסטינים בנוקשות, מפטר אותם אם הייתה אי הסכמה, חושף אותם להשפלה והפחדה.
כעת המועצה המקומית מאיימת לסגור את העיירה ולהפסיק לספק שירותים כלליים.34
ד"ר סבירסקי מאוניברסיטת חיפה ניהל דיאלוג עם אחד מתושבי בית שאן, ואתן כאן קיצור שלו, כשאני מדלג על אותם חלקים אשר חוזרים על אותה נקודת ראות של תושבי קריית-שמונה.
ה: (פנים אל פנים עם אדם בגיל העמידה שרק פוטר מעבודתו) אם מועצת ועד העובדים הייתה מורכבת מאנשי הליכוד, היא הייתה יכולה להילחם עבורם עם הקיבוצים השייכים למפלגת העבודה והם בעלי התעשיות באיזור. אם העיירה הייתה מתרחבת והייתה צריכה עוד אדמה, היא בהחלט תצטרך להתעמת עם הקיבוצים אז, מאחר שיש להם שליטה בלעדית כל כל הקרקעות מסביב לעיירה.
ס: אם הם מפתחים את "בית-שאן עילית" עבור האשכנזים, אז החלק הספרדי של העיירה יהיה "בית-שאן תחתית" (זהו אזכור לנצרת ששם ישראל בנתה "נצרת עילית" עבור האשכנזים).
ה: הקיבוצים אינם משקיעים לירה אחת בפרויקטים תעשייתיים להעסקת ספרדים. אבל הם כן משקיעים את הרווחים שלהם ממה שהממשלה מחלקת להם, בבורסה ובפרויקטים אחרים. כל דבר בשביל העתיד מתוכנן לאורך שורות מפלגה. למה הם לא מאחדים את בתי הספר שלנו עם בתי הספר של הקיבוץ?
ז: בגלל שילדי הקיבוץ שונאים את הילדים שלנו.
ד: למה זה עדיף לאחד את בתי הספר?
ה: בגלל שההזדמנויות החינוכיות הן יותר טובות בבתי הספר שלהם.
ז: לחנך את הילדים שלנו בבתי הספר של הקיבוץ זאת אומרת להוציא את הילדים שלנו מהסביבה שלהם ולשים אותם בסביבה שלכאורה מפותחת יותר. הילדים שלנו באים הביתה אחרי סיום הלימודים, הם נתקלים באותם בעיות, אך תחושת הניכור תהייה חריפה יותר.
ה: 99 אחוז מהילדים הספרדים שלומדים בקיבוצים לא חוזרים אלינו.
ס: חינוך ילדים ספרדים בבתי ספר בקיבוץ רק יצר ילדים סכיזופרנים, אשר אינם מקובלים על ידי האשכנזים אבל הטמיעו כל כך הרבה מהתרבות שלהם שהם אינם יכולים לחזור לחברה הספרדית.
מ: גרתי בקריית-שמונה. אני וכמה משפחות אחרות הצלחנו לשלוח את הילדים שלנו לבית ספר בקיבוץ דפנה, אך הילדים נותרו נפרדים. פעם אחת היה להם טיול שנתי, אך בית הספר סירב לספק ארוחת צהרים לילדים. זה הובהר לילדים רק במהלך הטיול. הקיבוץ סיפק אוכל לילדים שלהם, אבל שלנו הלכו רעבים במהלך הטיול. אחרי זה הילדים מקריית שמונה לא יצאו לשום טיולים שנתיים אחרים. הבן שלי לא רוצה לקחת חלק באף אחד מהחברות או המועדונים של התלמידים, מפני שהוא נתקל במספר בעיות אשר הפחידו אותו באופן רגשי.
ר: הם הפכו את העיירות הללו לגטאות לספרדים. בבית שאן לדוגמא, 85 אחוז מהעיירה מורכבת ממרוקאים. זוהי טעות. הממשלה נותנת יחס מועדף למורים אשכנזים כדי לבוא מחוץ לעיר, אבל לאחר תקופה קצרה הם שוב עוזבים.
ו: זה מעברה פה.
ז: מה קורה למורה שגדל פה?
ס: חדל אישים מסכן!
מי: הם נותנים סיוע למורים שבאים מחוץ לעיר, אבל הם לא מסייעים למורים המקומיים. זאת אשמתנו כי אנחנו לא נאבקים על כך. וכשאנחנו נלחמים, אנו נתקלים בדיכוי ממשלתי.
מ: למה אתה לא מתקומם?
ה: מפני שחברי המועצה עובדים בשביל המפלגה השולטת, מתוך האינטרסים של עצמם.
מ: מדוע אתה לא מתנגד להם?
ה: הייתה לנו התקוממות עממית ב-1957/58. ריסקנו הכל וצעקנו "לחם עבודה". אבל ההתקוממות סוכלה בכוח. המשטרה עצרה כמה מפגינים וזרקה אותם לכלא. אחרי זה הריחו אותם מהעיר. המנהיגים של העיירה לוקחים שוחד.
מי: אנחנו נצליח, אם כולם ייקחו חלק בהתקוממות, כמו וואדי אל-סאליב.
ז: לא נוכל לארגן את זה!
ה: אנחנו צריכים לכונן קבוצות פוליטיות בעיירות הפיתוח, החגורה השחורה והערים הגדולות... התושבים של עיירות הפיתוח הצביעו לבגין, לשיפור תנאיהם, אבל זה לא קרה. והמנהיג החדש צריך להיות אחד מאיתנו, לא בגין או כץ...
ה: הממשלה התייחסה אלינו בזילות. היא הקימה מפעל טקסטיל ל-700 עובדים ומשככת את התרעומת הגועשת. אבל הצעירים עוזבים את העיר. משאירים מאחור רק את האנשים המבוגרים. במשך שבע או תשע השנים האחרונות האוכלוסייה ירדה מ-12-14,000 ל-12,700. מה קרה לילודה הטבעית? כל שנה בין 250-300 איש משתחררים מהצבר, ואין עבודה בשבילם. היישובים הצליחו לחטוף את כל התוכניות הכלכליות, תודות לחבריהם הנמצאים במרכז הממשלה, בהנהלה החקלאית או המשביר (חנויות ההסתדרות), וכן הלאה. בדרך זו הם יעילים. אין לנו את הכוח הזה. למרות שהתוכניות היו מכוונות לסייע למקומות כמו בית-שאן, הם בנו מפעל בקיבוץ מסילות, ועל חשבון בית-שאן הם קיבלו קצבאות, הלוואות ומענקים וכן גם תוכניות הכשרה מקצועית.
א: מפני שבהתאחדות הקיבוצים הם מאוחדים.
נ: קח את ההתיישבות של נווה-איתן לדוגמא, הם בנו את מפעל פלסגון. כאשר הוא הראה הצלחה בשנתיים הראשונות, הם שלחו כמה חברים לבריטניה ולאמריקה להכשרה, על חשבונם של ישובים אחרים.
ד: לממשלה יש דרכים שונות לכיסוי ההפסדים של הקיבוצים.
ה: השליטה הבלעדית של הקיבוץ הורסת לנו את היוזמה שלנו. לפני 10-12 שנים, אנשים מהעיירה שלנו שעבדו במכונאות כבדה הקימו קואופרטיב, אך לא עבר הרבה זמן והוא נבלע על ידי הקיבוצים. הקמנו קואופרטיב למשאיות, אבל הוא חוסל על ידי חברת בית שאן חרוד שבבעלות הקיבוץ. למה אנחנו לא מכוננים הנהגה פוליטית ורוחנית משלנו?
ד: אנשים שבבעלותם חברות קטנות, המעסיקות עד 25 עובדים, באים מכל הקהילות. אבל הבעלים של החברות הגדולות אשר משתמשות בטכנולוגיה החדישה ביותר הם כמעט כולם אשכנזים. איך זה שהאשכנזים הצליחו לקבל מימון מרווח, ואנחנו הספרדים נכשלנו? למה לנו יש יותר שתיינים, זונות ונוער מנוכר? ואין לנו אף שרים, אלופים או טייסים.
בב: ואם הילדים שלנו בוגרים מהאוניברסיטה הם לא יכולים למצוא עבודה.
ס: אנחנו צריכים לומר למנהלים שבאים מחוץ לעיר שאנחנו לא צריכים אותם. אחרי זה אנחנו צריכים להעסיק מנהלים מפה.
ה: העסקים לא יקבלו את זה.
נ: מפני שאנחנו לא מעודדים אנשים מתוכנו – המרוקאים.
ס: מפני שהם שטפו לנו את המוח.
א: המרוקאים לא עוזרים אחד לשני.
ס: בגלל שהמדינה אומרת לך שהמרוקאים לא מסוגלים לנהל חברה?
ה: המדינה והעסקים צריכים לאמץ את עיקרון שוויון ההזדמנויות.
ב: עלינו להגדיר את המטרות שלנו.
נ: אנחנו צריכים להקים הנהגה מקומית משלנו. למה שלא נהייה מסוגלים ליצור עוצמה פוליטית על ידי התארגנות?35
לבסוף עלינו להזכיר שעיירת הפיתוח ערד אינה סובלת אפילו מאחת מהבעיות שהזכרנו למעלה, מאחר שהתושבים שלה הם אשכנזים. הממשלה מסווגת אותה כ"התיישבות אשכנזית" ולכן המבנה הכלכלי שלה שונה לחלוטין מזה של עיירות הפיתוח הספרדיות.36
1. הארץ, 4 בספטמבר 1981.
2. זו הדרך, 15 בינואר 1986 ו-22 בינואר 1986.
3. זו הדרך, 15 באוקטובר 1980.
4. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
5. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
6. זו הדרך, 2 באפריל 1986.
7. הארץ, 4 באפריל 1986.
8. זו הדרך, 23 ביולי 1986.
9. זו הדרך, 26 ביוני 1985.
10.זו הדרך, 4 ביוני 1987.
11. כתבי היד של שלמה צדוק הופיעו בידיעות אחרונות.
12.רומן פרסטר, הארץ, 24 באוגוסט 1984.
13. זו הדרך, 9 ביולי 1986.
14. זו הדרך, 15 בינואר 1986.
15. מעריב, 25 בדצמבר 1980.
16. הארץ, 27 ביולי 1981.
17. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
18. זו הדרך, 9 בינואר 1985.
19. 30 במאי 1986.
20. ראה שם.
21. אל-גאזי, זו הדרך, 9 ביולי 1986.
22. מ. ארציאלי, הארץ, 19 בספטמבר 1986.
23. ראה שם.
24. הארץ, 7 בנובמבר 1980.
25. זו הדרך, 1 ביולי 1987.
26.מוסף הארץ, 4 בספטמבר 1981.
27. הכוונה, הדיאלקט השונה של ערבית מדוברת (ראה פרק שמיני).
28. הארץ, 28 בספטמבר 1981.
29. זו הדרך, 2 באפריל 1986.
30. הארץ, 21 ביוני 1985.
31. צוטט ממאמר על ידי רומן פרסטר בהארץ, 21 ביוני 1985.
32. ראה שם.
33. זו הדרך, 24 ביולי 1985.
34. ראה שם.
35. סבירסקי, 1981, 119-138.
36. הארץ, 27 ביוני 1980.
