פרק שמיני

התרצת האפליה

מדיניות האפליה הגזענית הובילה לכך ש"העם" הישראלי נחלק באופן גס לשני רבדים כלכליים, חברתיים וחינוכיים – כלומר למעמד המורכב מאשכנזים הכולל את העילית, ותת-המעמד של הספרדים (והפלסטינים). התחלקות זו משתרעת גם אל תחום התרבות, עם התרבות האשכנזית/המזרח אירופאית מצד אחד, והספרדית/המזרח תיכונית מצד שני.

     האשכנזים מנסים לתרץ את הפיצול הזה באמצעות השקפות גזעניות הידועות היטב במערב, בעיקר בדרום אפריקה. השקפות אלה מהוות חלק בלתי נפרד מן הגזענות המכוונת נגד הפלסטינים והערבים ככלל, ולא רק הפוליטיקאים מרחיבים את ההסברה שלהם על כך אלא גם הכתבים העיתונאים, הסוציולוגים ומרבית האשכנזים. אפילו אם הם נבדלים בטקטיקה, כל המפלגות הציוניות מביעות את אותן ההשקפות בדיוק, אפילו השמאל הלא-ציוני והאנטי-ציונים המושבעים.

השקפותיהם של המנהיגים הפוליטיים

הרצל, מייסד הציונות הפוליטית: "הציונות תהייה המאחז של התרבות האירופאית נגד הברבריות האוריינטלית."¹ על בסיס נקודת ראות זו, התגבשו דעות נוקשות וננקטו צעדים אכזריים נגד הפלסטינים והערבים בכלל, ובאותה מידה נגד הספרדים, שראו בהם חלק מן "הברבריות המזרחית".

ז'בוטינסקי, הגורו של הרביזיוניזם הציוני ימני, האירגון וכנופיית שטרן, של מפלגת חירות וחזית הליכוד: "ליהודים, תודה לאל, אין שום דבר במשותף עם המזרח. אנו חייבים למגר כל עקבות של רוח מזרחית ביהודים של פלסטינה."² במאמר שלו, "יהודי המזרח", שפורסם ב-1919, הוא התנגד לנשואי תערובת עם הספרדים וליצירת עם יהודי אחד, וגם אמר שהוא מתנגד לאינטגרציה מכיוון שהוא לא ידע מה זה יכול להוליד – "עם מבריק או גזע טיפש. יהודי אשכנז חייבים לשמר את מעמד הרוב שלהם בחברה יהודית בפלסטינה."³

דוד בן-גוריון, מפלגת העבודה (מפא"י), וההסתדרות, ראש הסוכנות היהודית וראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של ישראל. הוא תיאר את הספרדים, בפגישה עם הפיקוד הגבוה של הצבא ב-1950 כ"עפר אנושי, ללא תרבות יהודית או אנושית. הם צריכים מסלול ארוך של חינוך ותרבות לפני שהם יתפסו את מקומם הראוי בחברה."⁴ הוא כתב: "יראת השמים נעלמה מהכתות המזרחיות והשפעתם על העם היהודי הייתה מזערית או לא קיימת. במשך המאה האחרונה, יהודי אירופה היו בקדמת החזית של העם איכותית וכמותית גם יחד." בן גוריון הוסיף שהוא התכוון ליהודי מזרח אירופה.⁵  ההיסטוריון תום שגב, העיר על דברי בן גוריון "נדמה שהמדינה אימצה את נקודת הראות האומרת ש"בית-המחסה ליהודים" בפלונסק (עיירה ענייה בפולין בה נולד בן גןריון) היה "ירא-שמים", ואילו ביתו של רופא יהודי, בוגר הסורבון, באלג'יריה הוא לא."⁶  בן-גוריון האמין שהמשמעות האמיתית של השואה הנאצית הייתה שהיטלר הרס את יסודות הכוח של מדינת ישראל לפני שהיא קמה. המדינה קמה לתוך הקיום אבל לא מצאה את האנשים שהיא חיכתה להם, ולכן הביאו לכאן את הספרדים. בן-גוריון השווה את האחרונים ל"שחורים שנלקחו לאמריקה כעבדי מטעים."⁷ ב-13 ביולי 1949 הוא אמר בוועדת החוקה הפרלמנטרית שיהודי מרוקו היו "חיות אדם", אבל הוא כן אישר שרוב הגנבים והכייסים היו אשכנזים!⁸  ב-1956 בן גוריון אמר שליהודי מרוקו "אין שום תרבות אבל הם מושפעים על יד הערבים. ואחנחנו לא רוצים תרבות מרוקאית כאן." על יהודי איראן הוא אמר "אינני יכול לראות איזו תרומה יהודי איראן יכולים להביא לישראל."⁹  ב-1959, לאחר ההתקוממות הספרדית בוואדי אל-סאליב בחיפה, הוא תיאר את המרוקאים כ"קהילה פרימיטיבית", והאשים אותם שהם אוהדי "מפירי חוק, גנבים, סרסורים ורוצחים."¹⁰  על התימנים בן גוריון כתב במכתב לרמטכ"ל, יגאל ידין, "שאת האנשים האלה ניתן לקלוט ביתר קלות ברמה התרבותית והכלכלית מאשר קבוצות אחרות מפני שהתימנים אוהבים לעבוד ואינם להוטים אחרי החיים העירוניים, אולם", בן גוריון המשיך, "מצד שני, הוא [התימני] מהווה בעייה גדולה יותר מאחר שהוא 2,000 שנה מרוחק מאיתנו וצריך ללמד אותו את המושגים הבסיסיים ביותר של התרבות. התימני מתייחס לאשתו ולילדיו כאדם פרימיטיבי. בריאותו חלשה וכוחו הגופני חלוש; אין לו ידע בעניינים היגיינים בסיסיים..."¹¹ בן גוריון דרש שישראל "תתרבת" את התימנים כשהוא אמר בכנסת ש"המגמה של הממשלה היא לשרש במהגר התימני את המנהגים הישראלים בהיקף כזה שהוא ישכח מאין הוא בא..."¹² 

     זה נכון שהטכנולוגיה המערבית לא התפשטה במהירות בתימן, אך מצבם של היהודים שם היה יותר טוב ממצבם של האשכנזים שחיו בגטאות של מזרח אירופה – ראה את עבודותיו של מנדלי מוכר ספרים, במיוחד מסעות בנימין השלישי. היהודים בתימן היו צורפים, נפחים, נגרים וכיוצא בזה, בעוד שהאשכנזים התקיימו בגטאות כרוכלים או חנוונים ורבים מילאו תפקידים הקשורים לדת.

     ב-1960 בן גוריון הצהיר ש"היהודים במדינות המזרח תיכוניות חיו בחברות מפגרות ומושחתות והם חסרי חינוך, עצמאות וכבוד עצמי. את הדור הישן אי אפשר לשנות באופן יסודי אבל חובה עלינו להשריש בדור החדש  ערכים מוסריים ורוחניים נעלים – תכונות המאפיינות את החלוצים שבנו את המדינה. אם ניכשל בכך, חס וחלילה, אנחנו נעמוד בפני הסכנה שהדור הבא יהפוך את ישראל למדינה לבנטינית."¹³ בן גוריון ומנהיגים אחרים דרשו שצריך להביא יותר יהודים אשכנזים מרוסיה, אירופה ואמריקה במטרה "לשפר" את ההרכב האתני של האוכלוסייה. בן גוריון גם אמר "אנו חייבים להתנגד להלך הרוח של הלבנט, שכן הוא משחית אנשי הפרט ואת הקהילות." ב-1962, כשהציעו לו ש"מזרחי" נוסף ימונה לשר, הוא השיב בכעס "ישראל לא תהייה מדינה לבנטינית."¹⁴ "לבנטיני" הוא לשון מעליבה שמשתמשים בו המתיישבים האשכנזים כלפי אנשים מזרח תיכונים. משמעותו אדם מזרחי שאינו בעל תרבות המסגל לעצמו את הנוהגים החיצוניים של תרבות מערבית כמו תלבושת מערבית.

     בין 1947-1973 בן גוריון והמנהיג הספרדי, אליהו אלישר, ניהלו התכתבות,  כשאלישר מדגיש את חשיבות מיגור האפליה נגד הספרדים והרחבת הייצוג הספרדי במוסדות המדינה – "למען האחדות". במכתביו, בן גוריון התחמק מסוגיית האפליה, כשהוא מציין שהספרדים אינם מהווים קהילה יחידה. הוא טען שהוא לא הרגיש שהוא היה "אשכנזי", אלא רק "יהודי". לבסוף בן גוריון הודה במכתב מתאריך 25 ביולי 1973 בצורך לחסל את "הפער" "למען האחדות". מכתבים אלו פורסמו ברבעון שבט ועם ב-1973, ובספרו של אלישר לחיות עם יהודים. בן גוריון היה המנהיג החשוב ביותר בכל מוסדות הציונות מאז המנדט הבריטי, ובמלחמת 1948, בתוקף תפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון, הוא בעיקר היה אחראי לגירוש הפלסטינים, להריסתם של מאות כפרים והחרמת נכסיהם ואדמתם. הוא היה אחראי גם על העברת הספרדים מארצותיהם השונים ודחיסתם לתוך המחנות.

ארתור רופין. מנהיג ציוני ותיק שהתמחה ביישובים חקלאיים. ב-1913 הוא הביע את חששו שהגירת הספרדים עלולה להוריד את הרמה התרבותית של המדינה. הוא שם לספרדים תפקיד מיוחד בצד בתשתית הכלכלית והחברתית, שהיה "להתחרות עם הפועלים הערביים" הואיל והיהודי הספרדי יכול לבצע עבודות שוליים עבור אותו שכר כמו של הפועלים הערביים."¹⁵

גולדה מאיר.ראש הממשלה ושרת העבודה. מנהיגת מפלגת העבודה (לשעבר מפא"י): אנו בישראל זקוקים למהגרים ברמה-גבוהה, לעתידה של התשתית הכלכלית שלנו. יש לנו מהגרים ממרוקו, לוב, איראן, מצרים ומדינות [מזרח-תיכוניות] אחרות שהחברה שלהן היא זו של המאה השש-עשרה."¹⁶  גולדה מאיר יצאה בכרזות גזעניות אחרות (ראה פרק עשירי על הויכוח שלה עם הפנתרים השחורים).

משה שרת (לשעבר שרטוק). שר החוץ וראש הממשלה, שייך למפלגת העבודה. שרת אמר לשר החוץ הסובייטי, וישינסקי, "ישנם ארצות, וכאן אני מדבר על ארצות של צפון אפריקה, שהיהודים שלהם לא  צריכים להגר. זאת לא שאלה של מספר האנשים, אלא איכותם. הדאגה שלנו במדינה הזאת היא להיות חלוצים, ואנחנו זקוקים לאנשים עם יכולת להסתגל... אנחנו לא יכולים לסמוך על היהודים של מרוקו שהם יבנו את המדינה בעצמם, מכיוון שהם לא מוסמכים לעשות את זה... אנחנו צריכים אנשים היכולים לעמוד בפני קשיים כלשהם ויש להם כח סבל. אתה יודע כשזה נוגע לבניית המדינה בהווה, היהודים ממזרח אירופה הם מלח הארץ..."¹⁷

אבא אבן, מדרום אפריקה, מנהיג מפלגת העבודה. הוא ראה בהגירת הספרדים כ"סכנה" המאיימת על האשכנזים בישראל. הוא הגדיר את הסכנה באומרו שההגירה הספרדית "יכולה מאוד ליירט את רמת התרבות הישראלית לרמה של הארצות מסביב." אבן התנגד לדעה שהספרדים מהווים גשר לעולם הערבי, והוסיף שמגמת הציונות היא להשריש הלך רוח מערבי בקרב הספרדים במקום לאפשר להם לסחוב את ישראל כלפי תרבות מזרחית.¹⁸

מוטי גור: רמטכ"ל לשעבר ושר, מנהיג מפלגת העבודה: "הקהילות המזרחיות לא ישיגו את הרמה של האשכנזים בעוד 20-30 השנים הבאות. לכל המאמצים שבוזבזו לתועלתם היו רק תוצאות חלקיות, ורק מעטים מהם השיגו רמות גבוהות וזאת גם רק לאחר קשיים רבים... אף אחד לא חוסם את דרך הקידמה בפניהם. למרבה הצער, יעברו שנים רבות עד שהקהילות המזרחיות, כולל בוגרי האוניברסיה, יגיעו לרמה האינטלקטואלית והטכנולוגית המערבית. זאת בעייה."

מוטי גור צודק אם מדיניות אי-החינוך תמשיך, אך המקרה של הספרדים שהיגרו לצרפת ומדינות מערביות אחרות מפריך את טענתו של גור. אליהו אלישר ציין שמספר הפרופסורים הספרדים בסורבון הוא 80 ו-49 אחוז מהתלמידים היהודים באוניברסיטה היו צפון אפריקאים. המנתח של גנרל דה-גול היה יהודי אלג'ירי, פרופסור אבו אלחיר. הפרופסור הבגדאדי, אלי כדורי,  מלמד באוניברסיטת לונדון, כפי שגם סמי זוביידה, ובארצות הברית הפרופסור הבגדאדי, דניאל חיזום, הידוע היטב, וכן הלאה. הבה נעזוב את דעותיו של מוטי גור ונסתכל על הערכים והשיטות שלו. במערכת הבחירות של מפלגתו גור הכריז בפגישה מלאה בנוכחים ש"אנחנו נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים."²⁰  התגרות חסרת בושה זו הייתה אחת הגורמים שהניעו את הספרדים להצביע לליכוד. לבסוף עלינו להזכיר הצהרה שלו שהוא היה מוכן לסגת ממזרח ירושלים בתמורה למיליון יהודים רוסים.²¹

משה דיין, מנהיג מפלגת העבודה והמימסד הצבאי. הוא הכריז ב-1974 כך: "הבעייה הגדולה ביותר שישראל עומדת בפניה היא שמספר הספרדים הוא גדול יותר ממספר המהגרים מאירופה." אלה שהאזינו לנאום הזה היו מתיישבים לבנים בדרום אפריקה והבינו את המסר שלו ללא צורך בהבהרות נוספות.

עמדת העיתונות האשכנזית

מאז 1948  העיתונות הישראלית, שהיא אשכנזית לחלוטין, ניהלה מסע גזעני נגד הספרדים, שמגמתו הייתה לתרץ את מדיניותיה המפלים של הממשלה. העיתונות כתבה ש"אלה (הספרדים) לא מבינים לא בתי שימוש ואף לא נייר טואלט, וגידלו ירקות מתחת למיטותיהם! הם מחביאים את תינוקיהם בקופסאות קרטון להציל אותם מן הרופאים ומן התרופות." ב-22 במרץ 1951, העיתון הליברלי, הארץ, כתב על התושבים העיראקים במחנות המעבר ש"הורים רבים מלמדים את ילדיהם גנבות והמורים חסרי אונים מול התופעה הזאת... ילדה אמרה "אם אני לא יעשה מה שההורים שלי אומרים, הם לא יתנו לי מספיק לאכול ויכו אותי כפליים"... הילדים שותים יין לעיתים והוריהם מלמדים אותם לשקר."

     ב-1952 אותו עיתון פירסם סידרה של מאמרים על יהודי טוניס,²²  האפגנים²³  ואיראן. המאמרים הבליטו את העוני, המחלות וההתפוררות שלהם וציינו שרבים מהיהודים האיראנים היו מכורים לאופיום ולחשיש. היו שם חולי עגבת אפילו בקרב הילדים מכיוון שזה היה תורשתי בהתאם לעיתון. ב-11 באפריל 1952 מאמר הפתיחה של העיתון נשא את הכותרת שההגירה מארצות ערב ה"נחשלות" מהווה סכנה לקיומה של ישראל כמדינה מודרנית.

     העיתון, ידיעות אחרונות,²⁵  כתב שהספרדים היו תת-רמה ויש לחשוש מסטנדרדים נמוכים בקרב העובדים. ב-23 בפברואר 1952 אותו עיתון כתב שהמעסיקים דרשו עובדים "מתורבתים", "לא מהקהילות המזרחיות". אנו נבחן לפרטים את הדעה של עיתונאים אחדים.

אריה גלבלום

המתקפות הגיעו לשיאן במאמר של אריה גלבלום בהארץ מה-22 באפריל 1949. להלן כמה קטעים ממנו: "... המהגרים שייכים לגזע שבעבר לא היה מוכר בישראל. נדמה שישנם הבדלים בין אלה שבאו מטריפולי (לוב), מרוקו ואלג'יריה. אולם אינני יכול לומר שהצלחתי לנתח את מהות ההבדל, אם ישנו כזה. הם אומרים לדוגמא, שהלובים והטוניסאים "טובים יותר" והאלג'ירים והמרוקאים "גרועים יותר", אבל זוהי אותה בעייה. נאמר באופן כללי... אנו עומדים בפני עם שהוא פרימיטיבי עד מאוד והחינוך שלו הוא זה של בערות מוחלטת. יותר מסוכן מכך זה שהם אינם מסוגלים לקלוט שום דבר רוחני. בסך הכל, הרמה שלהם אך במעט טובה יותר מרמתם הכללית של הערבים, השחורים או הברברים בארצות מולדתם. לכך הרמה שלהם היא מתחת לרמה שהתרגלנו אליה בעבר עם הערבים של אדמת ישראל. בניגוד לתימנים, אין להם שורשים ביהדות. הם לגמרי בידי גחמתו של טבעם האינסטנקטיבי והפראי. איך פשוט אנחנו נלמד את האפריקנים לעמוד בתור לאוכל כראוי בחדר האוכל. היה יהודי בולגרי שהתווכח איתם לעמוד בתור, אבל אחד מהיהודים האפריקנים שלף סכין וכרת לו את האף. לא אחת הם התנפלו על פקידים מהסוכנות היהודית והכו אותם. בכל מקרה, פקידי המחנה נמצאים בסכנה תמידית של התקפה. בפינות מגוריהם של האפריקנים במחנות תמצא ערמות של ליכלוך, הימורים אלכוהוליזם וזנות. רבים מהם סובלים ממחלות עיניים, עור ומין, בנוסף  לביצוע מעשי תקיפה ושוד. קבוצה אנטי-חברתית זו מסוכנת ואף אחד לא מרסן אותם "כראוי"... לא רק מזוודות נעלמות אלא ציוד השייך למחנה. הם שדדו את אחד המחנות שנהגתי לבקר  ורוקנו את המחסן הכללי שלו. במחנה אחר, לדוגמא, היה רצח. הכינו את הגופה לקבורה בחדר סמוך לבית החולים, וכאשר הקברנים חזרו לאחר ההלויה הם מצאו שכל הציוד שלהם נגנב. "האפריקנים" בצבא נהגו לומר לי "כשאנחנו נסיים את המלחמה, אנחנו נעשה מלחמה עם האשכנזים." באחד המחנות הייתה להם תוכנית למרד שכללה השתלטות על השומרים ורציחת כל העובדים של הסוכנות היהודית במחנה. כשהמשטרה באה, מתרחשים שם ויכוחים לעיתים. אבל החשוב ביותר מכל זה, ישנה אמת בסיסית שאינה פחות משמעותית והיא חוסר נכונות כלשהיא להסתגל לחיים של המדינה, במיוחד העצלנות הכרונית שלהם ושנאתם לעבודה. כמעט ללא יוצא מן הכלל, לכולם חסר עסקים ולכן הם סובלים מהעוני המטיל עליהם מום. כולם יאמרו לך שהם היו "סוחרים" באפריקה, אבל האמת היא שהם היו רוכלים נודדים. וכוולם רוצים לחיות "בעיר". מה אנחנו יכולים לעשות איתם? איך אנחנו יכולים לקלוט אותם? האם חשבנו מה יקרה למדינה הזאת אם הם היו אזרחיה? יום אחד שאר היהודים מהעולם הערבי יהגרו! כיצד תראה מדינת ישראל ואיזה סוג של רמה תהיה לה אם היו לה אזרחים כאלה?..."

     מאמר זה הוא אחת הפגיעות הפוגעניות ביותר על הספרדים ועל הצפון אפריקאים ככלל. אני בעצמי פשוט פגשתי מרוקאים כאלה אבל רובם המכריע היו אנשים טובים ונעימים במלוא מובן המילה. אני מאמין שיהודי אשכנז, כמו גלבלום, תמיד שנאו את המרוקאים בגלל שהם הגנו על עצמם. שנה לפני זה, הפיקוד העליון שלח אלפי מרוקאים וספרדים אחרים אל מותם.

     המשורר האשכנזי, נתן אלטרמן, המפורסם בשל ההומניזם שלו ואהבתו על השלום, אינו כולל את הספרדים ברחשי חיבתו. הוא תיאר אותם בעבודותיו כ"שוכני מערות חשוכות ותאי כלא שעולה עשן מהם." אפילו הקיבוצניק הסוציאליסט, עמוס עוז, תיאר את הילדות הספרדיות שאיתן הוא שיחק כשהוא היה ילד בירושלים כ"נערות מזרחיות אכזריות, מרושעות, ארסיות עם ריח חודר של בוטנים, זיעה, סבון וחלבה,... שאחיהן הגדולים מעורבים בעולם הפשע ובכדורגל, ואמהות ואחיות יוצאות עם חיילים אנגליים."²⁷  זוהי התדמית של היהודים הספרדים בספרות העברית המודרנית שנוצרה על ידי המתיישבים האשכנזים.

     יחד עם התימנים, האפליה הגזעית שכוונה כלפי המרוקאים הייתה הרבה יותר גרועה מן האפליה שהופנתה כלפי ספרדים אחרים. כל ההאשמות המוסריות שעליהן התלונן בכעס גלבלום במאמרו התעוררו במחנות האיומים בצרפת ובישראל, ולגבי "הגנו על עצמם", מנכ"ל משרד החוץ של אז, דוד הורוביץ, אמר לדוד בו גוריון ש"דיירי מחנות המהגרים מרכיבים אומה שנייה, אנשים מרדנים שחושבים שאנחנו מהווים את העילית העשירה השולטת . זהו עניין שיכול להלקח בקלות, והוא יהיה דינמיט למפלגת חירות והמפלגה הקומוניסטית. בדרכים רבות הספרדים דומים לערבים והתחלנו לראות אותם באותה עדיפות."²⁸  דוד הורוביץ צדק במה שהוא חזה, ואנו נראה בפרק העשירי כיצד המרוקאים יצרו את תחילת ההתנגדות לשלטון הציוני אשכנזי.

קלמן כצנלסון

הגזענות הציונית האשכנזית הגיעה להתפתחותה הרחוקה ביותר בעבודותיו של מחבר רביזיוניסטי ימני זה. הוא מצדיק את המספר הרב של האשכנזים בתפקידים הגבוהים במונחים של עליונותם האירופאית. יתרה מכך, האשכנזים מהווים "אומה אחת", לאור התגברותם על הפלגים הקנאים. לאחר מכן הוא מוסיף שהפיגור של הספרדים הוא הגורם העיקרי למצבם המושפל ולאפליה נגדם מידי האשכנזים. הספרדים יצתרכו להשיג 150 שנה כדי להגיע לאותה רמה.

     המחבר מדגיש שהספרדים מסוגלים לייצג את הספרדים בפרלמנט והוא נגד הרעיון של שיוויון. הוא מדגיש שייצוג יחסי בממשלה למען הספרדים יערער את המושג של "עם נבחר". הוא מציין שעקרון זה צריך גם לחול מפנים בתוך המדינה היהודית. לפי כצנלסון, היהודים אינם מקבלים את הרעיון של ממשלת רוב, אלא ממשלת איכות. שום יהודי אינטלגנטי לא יכנע לממשלה יהודית שלא נבחרה על בסיס של איכות. הוא חוזר ואומר לאחר מכן שזוהי הקבוצה הנבחרת של העם הנבחר שצריכה לשלוט. לבסוף הוא אומר שה"אומה האשכנזית" מוכנה לקבל את הספרדים, אבל הוא מאיים שאם הספרדים יתעקשו להיות נפרדים, אז האשכנזים יכריזו על עצמם אומה נפרדת לחלוטין ויעשו הכל כדי לחזק את עצמם ואת איכותם ובאותה מידה יתייחסו לספרדים כקהילה נפרדת.²⁹

     הרבעון הספרדי, שבט ועם, פירסם את המאמר הזה המכיל את הדעות הללו כך שהמנהיגים הספרדים יוכלו להגיב עליו.

     ב-1964 חשף כצנלסון את ספרו הידוע, המהפכה האשכנזית, שבו הוא כתב "הספרדים מהווים רוב, וקצב הגדילה הטבעית שלהם הוא רב יותר משל הקהילה האשכנזית. הם נראים כמו ערבים, וחושבים כמוהם, ולכן האשכנזים חייבים למנוע מהם להתאחד נגד המיעוט האירופאי... האומה האשכנזית הנעלה, שנקבעה למשול, עשתה טעות בכך שאיפשרה ללא-אשכנזים נחותים להגר. האשכנזים חייבים לקחת את מושכות השלטון מיד כדי למנוע התדרדרות במשטרם ואת התפוררותה של ישראל. הסופר מונה לאחר מכן את האמצעים הגזעניים הנחוצים כדי להרחיק את הספרדים מן השלטון והסמכות. פרופסור יהודה ניני, טען שספר זה הוא התיעוד האחד המשקף את עמדתם האמיתית של האשכנזים כלפי הספרדים (ראה פרק אחרון).

     החידוש פה הוא שהסופר מביע את הדעות הללו בציבור והכעיס ספרדים רבים. ישנם אשכנזים אחרים המתנגדים לדעות האלה, בתיאוריה ולמעשה גם יחד, פנים אל פנים עם הפלסטינים, אבל הם מתעלמים מהאפליה הגזענית המכוונת נגד הספרדים הואיל והיא משרתת את האינטרסים שלהם. אבל אז יש גם יוצאים מן הכלל.

     אליהו אלישר, מנהיג ספרדי, מכנה את כצנלסון "נאצי יהודי", אבל הוא מאשר ש"ישנם אשכנזים רבים המאמינים באותן דעות אבל אינם מביעים אותם בכתיבה."³⁰  לפי דוד סיטון, אפילו כמה מנהיגים של מדינת ישראל האמינו בדעות של כצנלסון.³¹

     ד"ר משה אלמוזנינו העיר על מאמרו של כצנלסון שהדמוקרטיה הישראלית הייתה "מיתוס", בגלל שהספרדים לא היו מיוצגים כראוי בפרלמנט. "הרעיון של שלטון המיעוט בידי העילית הוא נאצי, גזעני ובלתי דמוקרטי." הוא משווה את הטענות ש"האשכנזים מהווים אומה אחת אשר מוכנה לקלוט את הספרדים בתוך תרבותה," לנסיונות של רוסיה הצארית להכחיד את תרבותם של האומות הקטנות ולעשות מהם רוסים. ד"ר אלמוזנינו מאמין שזהו בדיוק מה שהתיקשורת האשכנזית ציונית עושים. הוא הדגיש שהאינטלקטואלים, יותר מאחרים, מתנגדים ל"התמערבות-אשכנזית". הוא תוהה לגבי שבועתו של כצנלסון שישראל לא תסכים להפוך למדינה מזרחית, "מה זאת אומרת, הם לא "יסכימו"? האם המדינה שלהם? יש להם מונופול על אירופה והתרבות שלה?" הוא ממשיך ומזהיר שהספרדים "סבלו את האפליה בסבלנות, אבל הם נמצאים בקצה גבול היכולת שלהם", ומזכיר לקורא ש"הסיבה לחורבן בית המקדש השני [קרי, המדינה היהודית השנייה] הייתה סכסוך הרסני באופן הדדי."³²

יואל מרקוס

הוא מצדיק את ה"עליונות" האשכנזית על הספרדים במאמר שלו "התנוונות אתנית"³³ שבו הוא כתב שהאשכנזים חיו באירופה בצילה של התרבות האירופאית במשך אלפי שנים, בעוד שהספרדים באו ממדינות שלא היו בעלי תרבות. מרקוס נראה ששוכח שהאשכנזים חיו בגטאות, והשתתפו במידה מועטת בתרבות האירופאית עד המאה התשע-עשרה ואינם יכולים לדבר בשפות שכניהם האירופאיים.

אמנון דנקנר

עיתונאי אשכנזי זה כתב שני מאמרים אודות הספרדים שפורסמו בהארץ במשך פברואר 1983 ושבהם הוא תיאר את הספרדים כ"מפגרים", "חומייניסטים", "פרימיטיבים" ו"חיים באפילה תרבותית". הוא המשיך לשבח את התרבות ה"מערבית, הומניסטית וליברלית" של המתיישבים האשכנזים אשר, לפיו, נושאים את "המורשת של שירתו של היינה, הפסיכואנליזה של פרויד, והפיזיקה של איינשטיין."

     דנקנר לא קרא את עבודותיהם של האינטלקטואלים האלה; כי אם אכן, הוא היה מבין שהם היו מתנגדים לעקרונות הציונות ולהתייחסות הבלתי אנושית לפלסטינים. לאיינשטיין, עלינו לציין, הגישו הצעה להגר ולהיות נשיא מדינת ישראל, אולם הוא סירב.

     העמדה הגזענית המקובלת בתיקשורת ובעקבותיה בחינוך ובספרות הובילה להעמקת המחלוקת ותחושת השנאה. האפליה של האשכנזים איננה מוסתרת אלא גלוייה וניתן להיתקל בה במקום העבודה, בצבא, באוטובוס או ברחוב. אוצר המילים האשכנזי גדוש בביטויים של זילות ולעג עבור הספרדים (והפלסטינים והערבים ככלל), והאשכנזים משתמשים במילה "ערבי" כעלבון כלפי הספרדים או כדי לתאר כל דבר בצורה משפילה.

     אם השלום בין ישראל ושכניה הערבים יקרה, כיצד הערבים יצליחו לחיות ולעבוד על בסיס יומי עם התנשאות שכזאת? אפילו ה"פרוגרסיבים השמאלנים" בקרב האשכנזים אוחזים בגישה פטרנליסטית מאוד כלפי הפלסטינים.

דעות של סוציולוגים

1.בית-הספר למודרניזציה

בראש בית הספר הזה עומד ש.נ. אייזנשטדט והסטודנטים שלו מהאוניברסיטה העברית בירושלים. התיאוריה שלהם מתרכזת על ה"פונקציונליזם" האמריקאי המחלק את האנושות לשני חלקים: הפרוגרסיבי שהוא העולם המערבי, והנחשל המסורתי שהוא העולם השלישי. מדענים חברתיים אלה אומרים שגורם הפער בין הספרדים והאשכנזים איננו האפליה הגזענית, אלא הנחשלות של הספרדים. הם מאמינים, שבמטרה להתגבר על הפער הזה, הספרדים חייבים להפטר מהמורשת המזרח תיכונית שלהם ולקבל את התרבות האשכנזית.

     חשוב לציין שרמת הטכנולוגיה והתפחחות הכישורים הכלכליים בגטאות של מזרח אירופה כמובן שלא היו טובים יותר מאלה של היהודים שבאו מביירות, אלכסנדריה, בגדאד ומרכזים עירוניים מזרח תיכונים אחרים. חוץ מזה, עצם הרכישה של השכלה גבוהה יותר לא עוזרת לספרדים להשיג שיוויון בישראל.

     בניגוד לנבואות של בית הספר ל"מודרניזם", הדור השני והשלישי של הספרדים, שנולדו בישראל המודרנית והמתקדמת ולמדו בבתי הספר שלה, סבלו מירידה בסטנדרדים הכלכליים והחינוכיים שלהם בהשווה לאבותיהם שבאו מהעולם הערבי.

2. בית הספר לפלורליזם אתני

זהו גם כן בית ספר אמריקאי, בישראל עומד בראשו יוחנן פרס וסמי סמוחה. התיאוריה שלהם היא שמרבית האומות מורכבות מיותר מקבוצה אחת, ושכל הקהילות משתתפים ביחד בתחומים השונים של החיים הלאומיים כמו הכלכלה והפוליטיקה, אבל הם חיים בנפרד בתחומים של משפחה, דת ותרבות. סמוחה מאמין שההבדלים בין האשכנזים לספרדים בישראל קורסים ושאיזה שהיא התקדמות נעשית לקראת אינטגרציה. סמוחה תומך בבית הספר למודרניזם בהקשר הזה, אבל הוא מתנה בכך שחייב להיות גם שינוי במדיניות הממשלה. הוא מוסיף שהאטה בזרימת הכספים מחוץ לארץ וסיום מצב הלוחמה יגרמו למשבר מפלגתי.

     אני מאמין שפולריזציה חברתית סותרת את שתי התאוריות הללו (ראה פרק תשיעי).

3. דעות של "הומניסטים"

ב-1951 כתב העת הישראלי, מגמות, פנה אל חמישה פרופסורים אשכנזים חברי סגל האוניברסיטה העברית לדון בבעיית הפער האשכנזי/ספרדי בסדרה של מאמרים. הפרופסורים היו עקיבא ארנסט סימון, נתן רוטסטרייך, משולם גרול, יוסף בן-דוד (גרוס) וקרל פרנקנשטיין.

     קרל פרנקנשטיין כתב: "אנו חייבים לדון על המנטליות הפרימיטיבית של מהגרים רבים מהארצות השונות." עמיתיו הסכימו לכך, והוא לאחר מכן הציע שכדי להבין את המנטליות הספרדית חייבים להשוות אותה עם מנטליות של ילדים, של מפגרים שכליים ושל פסיכוטים. יוסף גרוס האמין שהספרדים היו "מפגרים שכליים" וסבלו מ"התפתחות לקוייה של האגו שלהם". הם דנו על "מהות הפרימיטיביזם".

     אבל פרופסור סימון, שהיה אחד  ממנהיגי  ה"איחוד", אירגון שנלחם למען שיתוף פעולה ערבי-יהודי בזמן המנדט הבריטי, התריע בפני כפייה של תרבות זרה על הספרדים, מכיוון שזה יוביל למצב של ניכור חברתי ומוסרי  גם יחד. הוא הדגיש את הצדדים החיוביים של "המנטליות הפרימיטיבית", כמו "דת ותפילות, תגובות רגשיות לטוב לב וליופי, ולבביות מקורית ביחסים אישיים – אלה כולן תכונות חיוביות שיש לספרדים בניגוד לאשכנזים."

     מאמרים אלה מגבשים את אחדות הדעים האשכנזית: אחדים מהם היו פטרנליסטיים ובאחרים מקננים רגשות של עליונות וזילות כלפי הספרדים. הם גם הביעו את הפחד שישנה סכנה של רדיפת התרבות האשכנזית. המשתתפים בדיון הזה הביעו את הדעה ש"קליטת הספרדים" היה "צורך תרבותי", שמגמתו הייתה להשריש בספרדים ערכים מערביים בתקווה לשלב אותם לתוך החברה האשכנזית.

     לסיכום, פרופסור סימון הזהיר "שקליטתם של מאות אלפים עם מנטליות "פרימיטיבית" יפצל את החברה לשני מחנות, עם האחד נבדל על ידי תחושות העליונות שלו והשני על ידי הנחיתות."³⁴

4. קבוצת "מחברות למחקר ולביקורת"

זוהי קבוצה של אשכנזים פרוגרסיביים שצמחו סביבו של ד"ר שלמה סבירסקי, פרופסור באוניברסיטת חיפה, ובתוכם דבורה ברנשטיין ושרה קציר. הקבוצה התחילה לפרסם "תיקים" על מצבם של הפלסטינים והספרדים ב-1948,  ומכאן שמה – "תיקים למחקר ולביקורת". למרות שהם לא השתמשו בביטויים כמו "אפליה" ו"גזענות", הם אספו עובדות חשובות ונתונים על הנושאים הללו. הם התעלמו מהפרספקטיבה ההיסטורית והחמיצו נקודה חשובה שהיא היחסים בין קהילת היישוב והספרדים לא התחילה ב-1948 אלא הם התפתחו מאז תחילת ההתנחלות הציונית. הם יוצרים את הרושם שהקונפליקט הוא בין "הארץ המארחת" (קרי, המתיישבים הזרים) ו"המהגרים" (קרי ילידיה היהודים של פלסטינה והמדינות השכנות). הם גם העלימו עין מן הדיכוי התרבותי והפוליטי שביצע המימסד.

     סבירסקי וברנשטיין כתבו ש"אפילו כוונות טובות אינן יכולות לשנות את הפער שנוצר."³⁵  כל מי שחי בפלסטינה מאז המנדט הבריטי יודע שהכוונות של המתיישבים האשכנזים מעולם לא היו טובות כלפי הילידים, באם הם היו פלסטינים או ספרדים. בחלקו השלישי של ספרו,³⁶ סבירסקי מאמין שהרחבת השירותים הציבוריים לא תיצור שיוויון או תשנה את "חלוקת העבודה" בחברה. שירותים ציבוריים למעשה מעמיקים ומחזקים את הפער  כי אלה שנהנים מהם לרוב הם האשכנזים.

     לגבי הקמת מפלגה פוליטית ספרדית, הוא אומר שגם אם הם יצליחו להרכיב ממשלה "מזרחית" הם יתקלו בהתנגדות חזקה מהמימסד האשכנזי, כמו העשירים, מנהיגות ההסתדרות ומנגנוני המדינה. הוא מוסיף שלמפלגות האשכנזיות יש גיבוי פיננסי חזק מהקונצרנים של ההסתדרות, מהבנקים, ותעשייה וכיוצא באלה, וזהו מקור הכוח שלהם, שהוא יותר חשוב מן האירגונים הפוליטיים הפרלמטריים המייצגים אותם. על כן אירגון פוליטי ספרדי ישאר ללא מעמד פיננסי, ולפי סבירסקי, לכן הוא לא יוכל להשפיע על שינוי כלשהו בתשתית החברתית של המדינה.

     לא עולה על דעתו של סבירסקי שממשלה "מזרחית" עלולה לעשות שלום עם העם הערבי, לחלק שנית את האדמה לתועלתם של תושביה ולארגן שנית את הכלכלה לתועלתם של המקופחים – כפי שקרה באלג'יריה וזימבבווה.

     סבירסקי מציין שאפילו אם התקוממות הספרדים, כמו זאת של וואדי אל-סאליב בחיפה ובירושלים עם הפנתרים השחורים, יסתיימו בהבטחות, בשיפור השירותים, הקמת וועדות חקירה, הרחבת תקציב הרווחה וקליטתם של כמה מנהיגים, אבל חלוקת העבודה והמבנה החברתי לא ישתנה.

     סבירסקי מציע לאחר מכן להקים תשתית כלכלית ואירגונית תחת ממשל ספרדי שתהייה מרוכזת על אירגוני העובדים ומקומות מגורים, בהנחה שתהיה לה השפעה ברמה הפרלמנטרית והפוליטית, שתאפשר לספרדים לקחת חלק בכל אגפיה האסטרטגיים של המדינה.

     הסופר גם מציע להקים קואופרטיבים כדי לנהל את תכנית השיקום של שכונות המצוקה והשתתפותם של הספרדים בבעלות ובשליטה על החברות בעיירות הפיתוח. הוא מציין שקואופרטיבים אלה יכולים להפעיל השפעה כלכלית דיה כדי ללחוץ על הממשלה לסייע בשיפור התנאים בעיירות הפיתוח הספרדיות. כל המושבים החקלאיים המאוכלסים בספרדים יוכלו להרכיב פדרציה אם בפנים או מחוץ לתנועת המושבים הכללית – ואז כל המימסדים הללו והמושבים יוכלו להתאחד בפדרציה לאומית. בנושא ההסתדרות, הסופר מציע שהרוב הספרדי ישנה את מוסדות ההסתדרות, או יפרוש ממנה ולהקים אירגונים משלהם שיעבדו עם הערבים ועם האשכנזים. סבירסקי מאמין שבשכונות המצוקה המורים והעובדים הסוציאלים צריכים להתמנות מהקהילה הספרדית, תוכנית הלימודים צריכה להשתנות כדי להחיות את התרבות הספרדית, ואיזה שהוא מבנה של שירות חברתי חייב לקום כדי לטפל בבעיות של הספרדים. סבירסקי טוען שבסיס אירגוני וכלכלי "מזרחי" יורה על צעד קדימה לא רק לקראת שיפור התנאים של הספרדים, אלא לקראת חידוש השאיפות המקוריות של תנועת הציונות, זאת אומרת, ליצור חברה המבוססת על "צדק ושיוויון". הסופר אינו מציג שום ראיות שיתמכו בטענתו האחרונה זו.

     בניגוד לקומוניסטים ולטרוצקיסטים, הסופר אומר על ההערה שהמאבק הספרדי צריך להיות "מלחמת מעמדות" כללי, שמלחמת המעמדות בישראל איננה ניתנת להשוואה למלחמת המעמדות בבריטניה, לדוגמא, ששם הבורגנים והפועלים הינם מאותו רקע אתני. ההתפתחות הכלכלית בישראל לא יצרה חלוקת מעמדות כללית אלא חלוקת עבודה לפי קהילה אתנית. מסיבה זו מלחמת "מעמדות" איננה זו של עובדים פשוטים אלא של ספרדים מכיוון שהבורגנים הם האשכנזים והפרולטריון הם הספרדים. זה חל גם על הפועלים הערבים שאינם כמו הפועלים באירופה מכיוון שהם הפכו למעמד פועלים על ידי מדיניות עיקול האדמה ואי הפיתוח של האיזורים הערביים, ולכן, מאבקם צריך להיות לאומי. על העובדים האשכנזים לא תהייה לכך השפעה מאחר שהם מקבלים משכורות מועדפות. מפלגות השמאל אינן יוצאות להגנת זכויותיהם של הספרדים המקפחים מאחר שהם עסוקים בעניינים לאומניים. הוא לא מזכיר שהמפלגות, בהיותן אשכנזיות, מפיקות תועלת מן האפליה האתנית – הוא רק אומר שזה ראוי לעיון נפרד.

     סבירסקי מזהיר שהמימסד האשכנזי יכול לנסות לסקל כל תוכנית להקמת תשתית אירגונית וכלכלית ספרדית על ידי קניית פעילים ספרדים. זה בדיוק מה שקרה מאז תחילת ההתיישבות האשכנזית. נוסף על דיכוי, מדיניות הפיטורים והתרוששות. פרופסור סבירסקי גר בתחום האוניברסיטה של חיפה, איננו מתנסה בבעיות כאלה, ואינו מודע שהתנאים הם הרבה יותר גרועים ממה שהוא מדמיין לעצמו. למרות שהוא מפרק מיתוסים רבים בעבודותיו, הוא עדיין מושפע מהמיתוס הציוני שהפער בין הספרדים ובין האשכנזים אינו עולה בקנה אחד עם עם השאיפות של תנועת הציונות שמגמתה הייתה לייסד "חברה יהודית חדשה שתהייה דוגמא לאומות" – על פי דבריו.³⁷  אינני רוצה להפריך את הדעה הזאת על ידי ציטוט ההצהרות של הבורגנות הציונית, הימנים או הקפיטליסטים, אבל אצטט את בר בורוכוב (1881-1917) אביה האידיאולוגי של מפלגת מפ"ם הציונית מרקסיסטית: היסודות שעליהם תבנה החברה העתידית שלנו יהיו כדלקמן: פועלים ספרדים או תימנים בריאים שניתן להפוך לפרולטריון, ומספר רב של חופרים, נהגי-גמלים וסבלים."³⁸ התרומה הרבה ביותר של סבירסקי הייתה האנליזה שלו על החלוקה האתנית של העבודה בישראל.

עמדות המפלגות הפוליטיות

המפלגות האשכנזיות הציוניות – מהוות את השמאל הקיצוני עד הימין הקיצוני – מהוות את המימסד השולט במדינה, את ההון הפרטי, התעשיות הלאומיות, ההסתדרות ואירגון הציונות העולמי.

     ביסודו של דבר ישנם רק הבדלים טקטיים בין המפלגות בסוגיית הפלסטינים או בהקשר לעולם הערבי והספרדים.

     המפלגות הציוניות מנסות להתעלם מבעיית הספרדים מאחר שהם מאמינים שכל דיון בנושא יכול "לנפץ" את "אחדות העם". הקו הרשמי הוא זה שלא קיימת לא בעייה ואף לא אפלייה, ואם קיים פער זוהי תופעה חולפת. בהקדמה לבחירות, המפלגות צירפו כמה עובדים משורות הספרדים, בתקווה לזכות בקולות הספרדים עם הבטחות. לאחר הבחירות הכל חזר למצבו הקודם.

     עלינו לציין, בהקשר הזה שמפלגת חירות הימנית לאומנית ניצלה את קשיהם של הספרדים על ידי גינוי האפליה. כמה מחבריהם גם התייחסו לספרדים באופן אנושי, מטעמים של איחוד לאומי. מפלגה זו, יותר מכל מפלגה אחרת, פתחה את הדלתות להתקדמות במפלגה לספרדים, מלבד לתפקידים מיניסטריאליים ופרלמנטריים, שנותרו בעיקר התחום הפרטי של האשכנזים. המאבק המר ב-1986 בין הפולני יצחק שמיר והמרוקאי דוד לוי, לא היה מאבק אישי אלא מאבק בין שתי סיעות בתוך המפלגה. זה אינו אומר שהסיעה הספרדית מייצגת את האינטרסים של הספרדים. בכל מקרה, הסיבה העיקרית מדוע כמעט חצי מציבור הבוחרים הספרדים הצביעו למנחם בגין ב-1977 הייתה מדיניות האפליה שנהגה לפיה מפלגת העבודה מאז 1948.

     המפלגה הקומוניסטית הישראלית זוכה ב-40 אחוז מקולות הפלסטינים שבתוך ישראל של גבולות 1948, מכיוון, שעד שהופיעה רשימת הפרוגרסיבים מאוחר יותר, היא הייתה המפלגה היחידה שייצגה את האינטרסים של העם הפלסטיני  שבתוך ישראל. הערבים היוו יותר מ-50 אחוז מצוות המפלגה ומחבריה, והשאר היו, ועדיין הינם אשכנזים. המפלגה הקומוניסטית זכתה בחלק קטן מאוד (אולי 2 אחוז) מהקול היהודי, אשכנזים וספרדים גם יחד. האשכנזים אינם מצביעים למפלגה ממספר סיבות כולל עמדתה המוצהרת האנטי-ציונית, הפרו-פלסטינית והפרו-סובייטית.

     כל אחד יכול היטב להשתאות, מדוע המקופחים בקרב הספרדים לא מצביעים למפלגה הקומוניסטית שתמיד הגנה עליהם? אנו נביא בחשבון את הסיבות הבאות:

     בעוד שהמפלגה הקומוניסטית מגנה על הפלסטינים כעם וכמעמד פועלים בו זמנית, היא מגנה על הספרדים רק כעובדים. העיתונות הקומוניסטית התומכת באזורי שכונות המצוקה, בעיירות הפיתוח, המובטלים וכיוצא באלה, אינה עושה סימוכין כלשהם עליהם כקהילה אתנית הסובלת מאפליה גזעית. בעיתון המפלגה זו הדרך, מה-19 במרץ 1986, שבו מתוארים התנאים של המושבים החקלאיים, הקומוניסטים כתבו שהמושבים העשירים עשויים לעקל את הנכסים של המושבים העניים, אבל לא הזכירו שהמושבים העשירים היו למעשה מושבים אשכנזים השולטים על רוב האדמה הפורייה, בעוד שהמושבים העניים הם היו אלה שללא  בסיס כלכלי ואשר לתוכם דחפו את הספרדים.

     הקומוניסטים מתעלמים מהחוויות הקשות של מעמד הפועלים והמשכילים הספרדיים, מפני שהם אינם יכולים להתאים אותם לתוך התבנית המלאכותית של "מעמד הפועלים".

     בכל אופן, הספרדים אינם "מעמד פועלים", והם לא רוצים להיות. הספרדים שהיגרו מהמזרח התיכון היו סוחרים, מקצוענים ובעלי מלאכה. הספרדים שהפכו למעמד הפועלים בישראל נדחפו לתוכו בהכרח. אין הם מנוצלים על ידי הון מופשט, אלא על ידי קפיטליסטים זרים. על פי סבירסקי, המצב בבריטניה, ששם העובדים והמעסיקים מהווים את אותה קבוצה אתנית, אינו חל על דרום אפריקה או ישראל. אם זאת הייתה סוגייה של מעמד בישראל, מצבם של העובדים האשכנזים היה בר-השווה למצבם של הספרדים.

     האנשים המושלים בספרדים (והפלסטינים) ואלה שהרסו אותם כלכלית, חברתית ותרבותית מ-1948 עד 1977, לא היו קפיטליסטים אלא חברים ממפלגת העבודה הסוציאליסטית. במהלך התקופה הזאת התנאים של העובדים האשכנזים השתפרו על חשבונם של הספרדים והעם הפלסטיני. הקיבוצים האשכנזים, יותר מאנשי עסקים, ניצלו את הספרדים, ואפליה בפרויקטים תעשייתיים של המדינה ושל ההסתדרות היא גרועה יותר מאשר בסקטור הפרטי. למרבה הצער מצב זה הוא שדחף ספרדים רבים להצטרף לליכוד.

     הספרדים אינם נאבקים רק על אוכל, שתייה, ביגוד, ודיור, אלא נגד השמדת התרבות שלהם. תיאוריה פשוטה של "מלחמת מעמדות" לא כוללת את זה.

     ב-14 בינואר 1981 מנהיג במפלגה הקומוניסטית פירסם מאמר, חתום "אח", בעיתון זו הדרך. ה"אח" תולה את תת-הייצוג הספרדי במנגנון הפוליטי למחסור בהון ספרדי, בגלל, על פיו דבריו, שישראל היא דיקטטורה בורגנית." אם הסבר זה היה נכון, מפלגת העבודה האשכנזית  לא הייתה מנהיגה את ישראל מ-1948 עד 1977. ה"אח" מנסה, בעקיפין, ללבן את האפליה הישראלית, בכך שהוא מציין, שהאפליה בישראל אינה מונצחת בחוק, כפי שהיא בדרום אפריקה (כאילו שאפליה בלתי חוקית עדיפה...) הויתור היחיד שמפלגה זו עושה לקהילה הספרדית הוא הכללתם של שלוש מילים בהחלטות הממושכות שלה: "מתנגדים לאפליה אתנית."

מעת לעת, העיתונות הקומוניסטית הזכירה שקיימות "קהילות מזרחיות" בנוסף ל"מעמד הפועלים", ומשווה אותם ל"חברה הישראלית" (קרי, האשכנזים). הכוונה בכך גם שהמפלגה הקומוניסטית, בדיוק כמו המפלגות האחרות של המימסד הציוני, איננה מכירה באחדות התרבותית של הספרדים, בדיוק כמו שהציונות איננה מכירה באחדות האומה הערבית אלא תומכת בסירכוזיות ערבית.

     כאשר אמיל חלבי, מנהיג קומוניסטי, נשאל, בפגישה שהוא ערך בלונדון לפני מספר שנים, אודות הספרדים בישראל, הוא סירב לענות, כשהוא טוען שאין לא את הידע בנושא! איזה מנהיג קומוניסטי אחר אין לא את הידע אודות 80 אחוז מ"מעמד הפועלים" במדינה?

     כאשר נשיא מדינת ישראל נוכח בועידת המפלגה הקומוניסטית שנערכה ב-1986, הוא שיבח את המפלגה על הגנתה על "היסודות של מדינת ישראל".

     50 אחוז מחברי הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית בישראל הם פלסטינים, ו-50 אחוז הם מתיישבים אשכנזים. אותה תרכובת קיימת לאורך כל מנגנוני המפלגה, והכוונה שמוסדות המפלגה אינם מייצגים את הספרדים.

עמודתו של השמאל הקיצוני האשכנזי

בשנות השבעים, השמאל הקיצוני האשכנזי תמך במאבק הספרדים וסייע לפנתרים השחורים, אולם כאשר הם נכשלו לשלוט עליהם הם חדלו. לאחר מכן כמה שמאלנים קיצונים החלו להפיץ רוח של מחלוקת בין הערבים הפלסטינים והספרדים, והאשימו את הספרדים בפשיזם, גזענות ועויינות לערבים. עמדה זו מונעת באופן יעיל סולידריות כלשהי בין שתי הקהילות המקופחות הללו ומסייעת למימסד הציוני ולמשטרה החשאית.

הכנסת וגזענות

ב-26 במאי 1982 הכנסת דחתה החלטה שתוציא אל מחוץ לחוק את האפלייה, ההסתה,  הפרסום של שנאה ביצוע מעשי אלימות מטעמים של גזע או דת. מי שהצביעו נגד החלטה זו היו מפלגות הקואליציה של הממשלה והאופוזיציה מפלגת העבודה. מפלגת מפ"ם הציונית מרקסיסטית לא הייתה נוכחת במליאה זו.³⁹

     ב-1985, רוב פרלמנטרי הצביע נגד החלטה דומה על בסיס שלא היה צורך בחוק כזה, מאחר ו"ישראל איננה גזענית."

     לבסוף, במאי 1985 הכנסת העבירה חוק נגד הסתה גזענית בלבד, אבל שמרה את זכות התביעה אך ורק למדינה ולא לאנשים המעורבים בכך. אפליה גזעית שבוצעה על ידי הממשלה או קבוצות ציוניות או יחידים נותרה, כמו קודם, לא נגד החוק. זה נכון שהצהרת העצמאות הישראלית ב-1948 הבטיחה לאזרחי המדינה שיוויון, ללא הבדל במוצא, דת או מין וכיוצא בזה, אולם הצהרה זו מעולם לא נחשבה כמו החוק והכנסת מעולם לא קיבלה אותה כאחד מרעיונות המדינה.

החלטת האו"ם 1976

היה זה בשל טבעה הגזעני של המדינה הציונית של ישראל שהאסיפה הכללית של האומות המאוחדות הכריזה ב-10 בנובמבר 1976 ש"הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית."

     היהודי המרוקאי, מיכאל אל-בז אמר ש"קולוניאליזם פנימי זה על הספרדים, המבוסס על אידיאולוגיה יהודית, הפך לחוקי כתוצאה מאתנוצנטריות מתמשכת. בהקשר הזה, הופעתה של האתניות הספרדית מסמלת את דחייתה של הזהות הישראלית הלקויה ויכולה להפוך לקטליזטור בהיווצרותה של חברה שבה אזרחים ערבים ויהודים הם שווים."⁴⁰

הערות

1. המדינה היהודית, 30.

2. מאמר שלו הנקרא, "המזרח", 1926.

3. הארץ, 22 ביולי 1983.

4. בן-גוריון, נצח ישראל, 34, הוצאת עיינות, 1964.

5. ראה שם, 17.

6. תרגום בערבית, 167.

7. נצח ישראל, 9, 14, 23, 34, ו-37. גם הוועד הפועל הציוני 1949, עמוד 118.

8. ארכיון בן גוריון, יומנים, 20 ביולי 1949.

9. על המשמר, 28 בספטמבר 1981.

10. בן גוריון לשופט עציוני, 3 באוגוסט 1959, בן גוריון, ארכיון בן-גוריון.

12. פרוטוקול הכנסת, כרך 8, 1102, 14 בפברואר 1951.

13. הניו-יורק טיימס, 25 באוקטובר 1960, צוטט על ידי אלי כדורי, 1970, 448.

14. עיתונות ישראלית.

15. ציטוט של ד"ר שיטרית, על המשמר, 28 בספטמבר 1981.

16. מיכאל אלבז, זמנים מודרניים, 120.

17. דו"ח של שרת, 12 בדצמבר 1948, ארכיון המדינה, משרד החוץ - 130/11/2502/8. צוטט בשגב, דף 183, תרגום בערבית.

18. society, חלק IX, מאי 1972, 42.

19. הארץ, 21 במאי 1978.

20. מוסף הארץ, 4 בספטמבר 1981.

21. הארץ, יוני 1987.

22. 5 במאי 1952.

23. 21 במאי 1952.

24. 2 ביוני 1952.

25. 31 במרץ 1951.

26. יום המיליון, אלתרמן, כרך I, 120.

27. הר העצה הרעה, עם עובד, 1976 (עברית), 16 ושלום מושלם (אנגלית), דפוס הוגרת', 18.

28. 12 באפריל 1949, ארכיון המדינה, משרד החוץ, 130.02/2447/3.

29. שבט ועם, 1959.

30. לחיות עם יהודים, 413.

31. שבט ועם, 1959.

32. שבט ועם, 1960.

33. הארץ, 23 באפריל 1982.

34. מגמות B/3, אפריל 1951, וכן גם גליונות B/4 ו-C/1, ותוספת שבועית להארץ, 19 במרץ 1982.

35. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, 7.

36. 1981.

37. סבירסקי, 1981, 361.

38.  שאלת ציון והארץ, אוסף נבחר (עברית), כרך 1, הוצאת עם עובד, ספריית דעת, 1944.

39. זו הדרך, 2 ביוני 1982.

40. זמנים מודרניים, 125.