היא קמה היום בבוקר. והרגישה משהו. משהו אחר. היא לא ידעה בדיוק מה זה, אם זה טוב או רע. אולי זה מסמל את הסוף של השגרה שהיא כל כך כל כך שונאת. פעם זה היה אחרת.

היא הייתה קמה בבוקר לנופים אחרים, לאנשים אחרים, למצבים אחרים. היא טיילה בעולם, היא ראתה עולם. ועכשיו היא כאן, במשרד קובייה שלה עם הטלפון הארור הזה. זה לא היא. זה לא מה שהיא רוצה. היא מחפשת ריגושים, הרפתקאות, עניין.

 כשהיא הייתה קטנה תמיד אמרו לה שאי אפשר לשעשע אותה 24 שעות ביממה, ושהיא צריכה קצת לנוח מדי פעם. אבל היא לא הקשיבה. היא דאגה למלא לעצמה את היום כך שהיא תהיה כל כך עסוקה שלא יהיה לה זמן אפילו לישון. וכך קרה שבמשך כמה שנים טובות היה לה חסך רציני בשעות שינה, והיא הייתה מוצאת את עצמה מנקרת מעייפות סתם כך באמצע היום.  אז היא לא ידעה להעריך את הדברים הקטנים בחיים. היום היא כבר למדה.

היו לה כל כך הרבה תוכניות, כל כך הרבה פוטנציאל. מעניין לאן הוא הלך. כנראה שהוא הלך איתו. עם ההוא הזה. שעשה לה כל כך טוב, וכל כך כל כך רע. לא בכוונה כמובן. זה לא היה היא, זה היה הוא. הוא פשוט לא היה סגור על עצמו. הוא... הוא רצה לנסות משו אחר.. הוא... הוא היה צריך למצוא את עצמו... והלחץ...והמרחק... והגילאים... ומזג האוויר... וכל תירוץ שהוא יכול היה למצוא. והיא, היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. מבחינתה- חייה נגמרו. כי בלעדיו היא לא שווה כלום. כי הוא כל מה שהיה לה. היחיד שאי פעם יסבול אותה. היחיד שייקח אותה לכל המסעות שלה, שיתעניין במה שמעניין אותה, שיצלם אותה ויתפעל כל פעם מחדש מהיופי שלה, שרק הוא ראה. ומי יראה אותו עכשיו? בטוח לא היא. כי היא מן בחורה כזאת ש... משדרת המון ביטחון. מוקפת בחברים. עושה את מה שהיא אוהבת, ומעולה בזה. הציורים שהיא ציירה היו בגדר עילוי, לא היה אדם אחד שיכל לעצור את ההתפעלות שלו מהם.

 וככה היא הסתובבה בעולם- הבד, המכחול, הצבעים, הנופים, קצת כסף בכיס והוא. רק דבר אחד היה חסר לה- היא. זאת אומרת, עם כל הביטחון, הכישרון והממון, הייתה חסרה קצת הערכה עצמית. ומי שהכיר אותה באמת באמת טוב, ידע שהיא בפנים לא מתה על עצמה. היא צריכה הוכחות כדי לדעת שהיא שווה משהו.

 ועכשיו שההוכחה החזקה ביותר הלכה. היא... היא כלום, או לפחות מרגישה כמו כזה. היא הבינה שאין טעם. לא לציור, לא לטיולים. כדאי לתת קצת נחת לאבא ואמא, למצוא עבודה קבועה, דירה לא גדולה ועדיף בפרברים, כי יותר בטוח שם. אז אבא ואמא היו שמחים עד הגג, כולם היו שמחים חוץ ממנה.

אבל היום, כמו שהוזכר קודם, היום היה שונה. היא קמה בבוקר. ו... פתאום היה לה חשק ללבוש את החצאית ההיא שהיא קנתה אז בשוק בפרו. חצאית לא אלגנטית במיוחד, וכתוב עליה בענק been to south America. כמו כל שאר הדברים שהגיעו משם, גם החצאית הזאת, שהייתה למעשה הפריט האהוב עליה, הייתה בפינת המודחקים בארון. והיום היא אמרה לעצמה שכדאי לנסות אותה שוב, ובכל זאת כבר עברו שנתיים בדיוק מאז, אז בואו נציין את המאורע בדרך חגיגית. היא לבשה את החצאית עם חולצה די מתאימה מבחינת צבעים לשם שינוי, יצאה מהבית ונכנסה לאוטו החצי מתפרק שלה, שכשמדליקים את המזגן שלו הוא משמיע רעשים של טרקטור אנמי. והיא נסעה לעבודה. נכנסה לשם. קיוותה למשהו חדש, אבל, היום התחיל כרגיל. היי ביי, כוס קפה, וישר למחשב. 

היא המשיכה לסדר היום הבנאלי שלה- דואר, מסמכים, הזמנות, קפה לבוס <למרות שזה לא בדיוק כלול בתפקיד< ושוב דואר, מסמכים, עוגיות לבוס, עוגיות אחרות לבוס <כי בכל זאת צריך איזשהו גיוון בחיים> וכך הלאה. עברו לפחות שעתיים משמימות במיוחד מהרגע שבו היא נכנסה  למשרד. האנרגיה החדשה שהיא הרגישה בבוקר כבר חלפה לה ממזמן. טיפשה שכמותה. למה שמשהו ישתנה? נו טוב. מותר לחלום קצת לא?

היא הסתכלה הצידה מעבר לשולחן וראתה את הבוס מתקרב. היא תיארה לעצמה שהוא צריך אותה בעניין דחוף כלשהו- להחליף נייר טואלט בשירותים, לטגן לו איזה חביתה, כל הדברים המיוחדים שנשים יודעות לעשות הכי טוב. לא ממש היה בראש שלה להתעסק בשליחויות חשובות כאלה, אז היא כבר תכננה תוכנית מילוט מחוכמת- קמה והלכה לעבר השירותים, לפני שהבוס יספיק לתפוס אותה.

היא הלכה בצעדים קטנים ומהירים, המבט ברצפה, כשנתקלה בכתף חזקה וגדולה, שהייתה במקרה מחוברת לגבר צעיר. הם בחנו אחד את השני במהירות והוא מלמל "דרום אמריקה הא...?" היא זרקה חצי חיוך מבויש וענתה "היו זמנים..." הוא החזיר בחיוך מקסים ומבויש יותר משלה, ונתן לה פתק קטן ומקופל, עם כמה ספרות עליו. הם הסתכלו אחד לשני עמוק עמוק בעיניים והמשיכו כל אחד לכיוון שלו.

אחרי כמה שעות טובות של הכיף הרגיל יום העבודה נגמר. היא חזרה לאוטו המקולקל, שהפעם גם הרדיו שלו התכוון מעצמו על fm105.67, התחנה הפקיסטנית, וחזרה לדירה.

היא קראה את הפתק והניחה אותה על השידה. היא שלפה מתחתית הארון את המכחול וצבעי השמן, שהיו מאובקים ומלוכלכים, וכבר הספיקו לאבד את המקצועיות והאסטטיות שהיו להם פעם, והתחילה לצייר. היה קצת קשה להיזכר בדיוק מאיפה להתחיל אבל, כמו רכיבה על אופניים, אף פעם לא שוכחים לגמרי. תוך כמה שניות היא כבר שלטה במכחול, לא באותה מיומנות אבל לא רע יחסית להפסקה הארוכה ולמצב החומרים. היא הרגישה נגיעות של אושר והתרגשות שהתחילו כבר מקצות האצבעות, ההרגשה של פעם.

היא ציירה חיוך מבויש.

הוא קם היום בבוקר. עוד יום רגיל של פקיד אפור במשרד. הוא נמצא במשרד הזה כבר כמה שנים, ואין לו תלונות- שכר טוב, אנשים נחמדים, 2 או 3 חברים טובים, מה רע? הוא היה אחד שמסתדר עם מה שיש, עם מה שהחיים נתנו. מקבל את מה שנותנים לו עם חיוך, ובעיקר מעדיף שלא לקחת סיכונים.

אף פעם לא היו לו שאיפות גדולות מדי. החיים שלו הלכו במסלול הכי סטנדרטי שיכול להיות. אפילו אחרי הצבא, כשכל החברים שלו נסעו לטרקים בכל חור נידח אפשרי למשך מינימום כמה חודשים, הוא העדיף לקחת טיול נחמד של שבוע בלונדון ופריז. רק לתכנן את הטיול לקח לו יותר זמן מהטיול עצמו. הוא קנה כמה וכמה מדריכי טיולים והכין תוכנית פעולה מדויקת, כדי שהוא יהיה בטוח שהוא יודע בדיוק מה הולך לקרות בכל רגע נתון בטיול. וככה הוא העביר שבוע- הוא ומדריכי הטיולים. הוא חזר לארץ והתחיל ללמוד באוניברסיטה, כי זה הבסיס לחיים, ובסיס זה חשוב. הוא לקח קורס פילוסופיה וקורס מנהל עסקים. מהר מאוד הוא עזב את הקורס בפילוסופיה, כי זה פשוט לא פרקטי. הוא סיים ללמוד והתחיל מהר לעבוד. הוא עבר כמה וכמה עבודות עד שהוא הגיע לנוכחית, כך שהוא מאוד העריך את העובדה שיש לו עבודה מסודרת ומסגרת בטוחה.

ויום אחד היא הגיעה. המנהל עשה לה סיבוב במשרד, ובין השאר גם באגף שלו, זה לא שהיו שם יותר מדי אגפים. הוא ראה אותה- עובדת חדשה עם חיוך קצת ממורמר. היה לה מין יופי מוזר שכזה. יופי מחוספס. היא לא נראתה כאילו היא משקיעה בעצמה במיוחד, אבל הוא ראה בה משהו מעניין.

הוא היה רואה אותה רק לכמה שניות בכל בוקר, כשהיא הייתה עוברת לידו. בהתחלה, הוא היה רק מעיף עליה מבט, סתם כי הוא שמע רעשים בכניסה ורצה לראות מי הגיע לעבודה, ועם הזמן הוא היה ממש בוחן אותה ומסתכל עליה הרבה ככל האפשר, עושה מסלולים סבוכים שבסופו של דבר לא הביאו אותו למקום אליו היה צריך להגיע במשרד- רק כדי לראות אותה, ולנסות ללמוד עליה עוד קצת. סביר להניח שכל אחת אחרת הייתה כבר שמה לב שיש איזה בחור מוזר שעושה רונדלים מטורפים סביבה, אבל היא לא ממש שמה לב מה קורה, אפשר להגיד שבעבודה היא הייתה די סוציומטית.

היא עניינה אותו יותר ויותר, והוא רצה אותה יותר ויותר. הוא דיבר על זה עם החברים מהעבודה, אבל זה לא ממש עניין אותם. היא הייתה סתם עוד עובדת, לא נראתה משהו, והם ממש לא הבינו מה הוא מוצא בה. הם ניסו לשכנע אותו שירד מזה, אבל כשהם הבינו שזה לא ילך, הם ניסו לעודד אותו שיעשה משהו עם זה. הוא לא יכול להמשיך ככה. הם היו צוחקים עליו שהוא יכול היה לפתוח בקריירה של סטוקר מקצועי בקצב הזה. אבל הוא לא אהב סיכונים, והוא לא רצה להתאכזב. אז הוא העדיף להמשיך ולהסתכל עליה מרחוק, כי הוא ידע שבחיים צריך להתפשר, ולא תמיד מקבלים את מה שרוצים, ובכלל צריך להגיד תודה על מה שיש. הוא חזר על האמרות האלה שוב ושוב בראש, אבל זה לא ממש עזר. הוא בקושי נתקל במצבים כאלה, שבהם ההיגיון, השכל והפחד להסתכן הפריעו לו, והפעם הוא באמת היה שמח אם הוא היה קצת יותר ספונטאני, והיה לו את הכוח לעשות את מה שהחברים אמרו לו.

כבר כמעט שנתיים מאז שהיא נכנסה למשרד, הוא ידע את התאריך הזה במדויק כמובן. והוא החליט שהוא צריך לעשות משהו. הוא הבין שבאמת אי אפשר ככה יותר. אבל כל יום הוא דחה את זה עוד ועוד.

 עד שיום אחד הוא ראה אותה אחרת. היא נכנסה למשרד עם חיוך לא ממורמר. היא נראתה יותר שמחה, כאילו היא מחכה למשהו, אולי למישהו. היא גם הייתה לבושה שונה, קצת פחות מוזנחת מהרגיל. אז הוא החליט שזה סימן, ושהיום הוא יעשה את הצעד. אבל בפנים היה ברור לו ששוב הוא יוותר לעצמו וכלום לא יקרה גם היום.

הוא היה צריך לסדר משהו אז הוא קם מהשולחן והתחיל ללכת, ואז פתאום הוא נתקל בה. הוא לא היה מוכן לזה, אחרי שנים של תכנונים מה יגיד לה אם וכאשר יפגוש אותה, הוא לא בדיוק ידע מה להגיד. הוא הסתכל עליה מלמעלה למטה, וחשב על איזה משפט מהיר שהוא יכול לשלוף. הדבר הראשון שהוא ראה הייתה החצאית שלה, שהיה כתוב עליה "been to south America". אז בלי לחשוב יותר מדי הוא אמר איזה משפט ונתן לה פתק עם הטלפון שלו, שהיה באופן קבוע אצלו בכיס, ביחד עם עוד כל מיני שטויות שהיו שם, סתם ליתר ביטחון. כנראה שהמשפט הזה היה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה לשמוע, כי היא לקחה את הפתק בלי לשאול שאלות. הוא הניח שהיא ידעה על מה מדובר, כי היא שלחה אליו חיוך בחזרה, וזה נראה כמו חיוך די מבטיח. הוא היה מאושר, אבל ריסן את זה די מהר, כי אולי הוא מגזים, והוא ממש לא רצה להתאכזב.

הוא לא התאכזב :)