חבויה ופראית

עיניה בורקות

ערות,

ממתינות לשעת כושר.

עורקיה הולמים

פועמים, גועשים

מחרישים, ערבה בכסות

חושך.

שריריה מכווצים

ציפייתם גוברת

לשחרור- עת תבחין היא

בטרף,

ריח ציד עולה

נחיריה רוטטים

מתמוטטים – מבטה נעוץ ללא

הרף.

אז תרפה את שריריה

תזנק בגמישות

בנחישות אל מושא

כמיהתה-

דואה באויר

שוכחת לרגע

כי כלואה

לעולם

בכלובה.