את מניחה את החלוק על המיטה
ומביטה על עצמך במראה
מבית השכן
מתנגנת מוזיקה צחה
דרך פתח הדלת
אני מביט בך
את מסתגרת
בתוך ילדות שלא שקעה
אחר כך העולם הולך לישון
ואת מתעוררת
להביט בחתולים הרצים בגינה
דרך הפחים, אל הרחוב
מחר את תבואי לתת להם חלב
מקלחות קרות
כל שעה
את לא נותנת לי לגעת
לא מוכנה לדבר
האור נדלק בחדר
את לוקחת ספר ומתחילה לקרוא
יש טלוויזיה שמהבהבת
אני מנחש מה את רואה עכשיו
שאני עומד מול כיתת יורים
מבקש להיות הגיבור שלך
ואין לך תמונה שלי שתביטי בי עכשיו
לא מרגיש חי
ואת כותבת על נייר לבן
לא לשכוח
שמחר את צריכה ללכת לחברה שלך
לקחת את הספר על אהבה ומסע ישן
עוד מעט תכנסי למלקחת
תתני למים לזרום אלייך
כמו זרמים של חשמל, בלי הכרה
תביטי על עצמך במראה
ואני אדע
שיש רגע אחד
ואחריו הכל נעלם
כל הזמן האור שבדרך
מסנוור, לא נותן לחלוף
התמוטטות איטית, עד שאין יותר חומות
דבר לא יישאר, אז ממה אני מפחד?
בערב, אחרי שהכל יחשיך
את תקומי מהמיטה, מלאה באשמה
רגשות שחבויים, יאפילו עלינו
כמו אור מן המגדלור
אז לעיתים ממציא אותך
לא להיות לבד
מרגיש את הגלות להיות לידך
ואת מביטה בי
אני אף פעם לא יודע
אם בשלב הזה אני צריך לחבק אותך
או לברוח אל הצד השני
עכשיו שהכל שקט
אני מוכן לקחת סיכוין
ואת לובשת מכנס בד ישן, ומעל זה עוטפת את עצמך במעיל
אין גשם בחוץ, אנחנו כבר לא במקום שאנחנו לא מכירים
רוצה לאהוב אותך בלי הסברים
בלי תירוצים, בלי נוסחאות לפתור
את נכנסת לעשות עוד מקלחת קרה
שתצאי, תבקשי ממני, להישאר עד שתרדמי או שעד לא תהיה לך סיבה
