כמו רובוט תוצרת צ´יינה חדיש, מנותקת מכל רגש, מחוברת רק לשבבי הבקרה ולאיש המתכנת (שבמקרה שלי היה אחראי המתנדבים בתחנת מד"א שאני מתנדבת בה) וכשבכרטיס המידע שלי מוטבעים מושגים כגון"כלום לא קרה בעצם, נכון? "ו"יכלת להגיד לא..", יצאתי את החדר שבעבר נדמה היה לי גדול יותר, בהיר יותר...
"אבל בעצם לפי דברי המתכנת הרבה דברים בחיי הם רק "בנדמה לי
נדמה היה לי שלא חייכתי חזרה כשנהג האמבולנס חייך אלי חיוך זדוני לאחר שאמר את דבריו
נדמה היה לי שדבריו רמזו רמז מיני עבה כעובי לב המתכת שהושתל בגופי.
נדמה היה לי שכשצעדנו לכיוון המעלית בדירת החולה שפינינו עבר בי רעד שגרם לי לרצות לרדת במדרגות.. אבל שוב, לא ייתכן שרובוטים יחושו רעד אלא אם כן אמרו להם לחוש.
נדמה היה לי שמקולו של הנהג לא השתמע אחרת מאשר-"היכנסי או ש"..
נדמה היה לי במעלית שהיד הגולשת במורד גבי, רצוף הכפתורים והחוטים, עשתה את דרכה, ללא רשות, אל איברי המוצנעים-אולם האם לרובוטים שכמוני נותרה זכות לצנעה!?
בארץ הנדמה לי לא היו מושגים כ"צער" או "חרטה" לכן רק נדמה היה לי שראיתי משהו בעיניו כשהדמעות המכניות הציפו את עיני הפלדה הכחולות שלי לאחר שהצמיד אותי לקיר המטבח ונישק אותי בכוח.
ונדמה היה לי שמישהו שומע אותי צועקת לעזרה שוב ושוב!!...אבל אף אחד לא בא.. כי קולות שכאלה היו רגילים במקום שטוף משחקי המין הנקרא מגן דוד אדום, בו מעשרות רובוטיות כמוני, מכל מיני תחנות בארץ, נגזלו התמימות, האמון, הילדות! ובמקום שאמור לתת לאנשים בחזרה את החיים... נלקחו ממני שלי..
תגובות