אז הנה, אני מוצאת בי את ה עוז ואומרת
"די, מספיק.
מספיק עם הדמעות,
די לכאב".
נו, ועכשיו מה?
לאן ממשיכים מכאן?
וככה כל בוקר.
קמה בנחישות
להמשיך,
להסתכל על החצי המלא,
לא לדמוע
לא לכאוב יותר את מה שאין
את שלא יהיה יותר
ולכמה שעות זה מצליח
והחיוך תופס את מקומו על פני
אבל אז נאמרת מילה
או נשמע איזה שיר
והכל מתפוצץ והכאב חוזר
והדמעות לא מרפות.
וקיוויתי שעם כל יום שעובר
הכאב יקהה
ותתעמעם עוצמת הרגשות
וכך גם היה אחרי יום ויומיים
אבל ביום השלישי זה חזר
חד יותר, כואב יותר
ברור יותר
ולא מצטערת על מה שהיה
לא כועסת, ואם תרצי אז גם מוחלת
(ורק בגלל שביקשת ולא בגלל שיש על מה)
אז הנה, מצאתי בי את העוז לומר
"די, מספיק.
די לדמעות,
מספיק עם הכאב"
נו, מכאן לאן?
ומה עושים עכשיו?
אוהבת עכשיו ולתמיד
תגובות