הדמות השחורה חלפה במהרה על-פני החלון. חלון המטבח נראה עתה שחור מתמיד, בייחוד כאשר העננים המאיימים בחוץ התקדרו ושלחו את מטר הגשם המבורך לארץ. ברקע המשיכה להתנגן לה המוזיקה הפרועה, קורעת לגזרים את מערכת הסטריאו בחדרי. ידעתי שאיכשהו הדמות השחורה קשורה למוזיקה הרועמת בחדרי.
סדרה של דפיקות על דלת המבואה העירו אותי ממחשבותיי. הדמות השחורה, כמה מפתיע, ניצבה בפתח הדלת.
"מה תרצי?", שאלתי.
כתגובה הדמות ירקה בעיניי ושפכה על פניי כוס מלאה במשקה. או שמא היה זה אלכוהול בעל ריח מוזר. סגרתי את עיניי, וצעקתי בחוזקה. שכחתי, לא היה אדם בבית. הייתי צריך לטפל בעצמי לבד. הדמות השחורה נעלמה, ואני נשבעתי לנקום.
עם זאת, כשרק התקרבתי למטבח, אור לבן מילא את האזור בו עמדתי, והרגשתי כיצד אני מרחף באוויר. מוזר יחסית, לבחור ממוצע שחי בחיפה. עצמתי את עיניי, והרגשתי כיצד גופי נרפא לאיטו, למרות שהיו אלו פניי שדאבו במיוחד. אבל אלו היו באתנחתה מוזרה שכזאת, מרגיעה.
התעוררתי. האור הלבן המסמא המשיך להקיף אותי. ´בפעם הבאה שאני צופה בספיישל מד"ב ופנטסיה, אני נותן לעצמי סטירה´, שידר המוח לגופי. על קירות החדר הלבן ריצדו תמונות מילדותי, תמונות שבנו את מהות חיי. לידתי, היום הראשון בבית-הספר, היום האחרון בתיכון, הנשיקה הראשונה והדייט הראשון.
"תזכיר לי, למה אנחנו צופים בזה? הכל רשום כאן אצלי!", צעק מוחי.
"זה בגלל שהכל משוחזר, חתיכת עצלן. לא עמדת במעמסה כשירקו לו את החומר הכימי הזה בפנים", ענה הגוף. הם בנו יחד שיחה.
"אל תזלזל בי, אני הבוס שלך. אני יכול לפטר אותך!", איים המוח.
"אל תצחיק אותי. את הפיקוד איבדת מזמן. אני לקחתי אותו במקומך", ענה הגוף בנימה מזלזלת.
חשתי כיצד מוחי נרתע לרגע. מעין כאב חד שכזה בצד הראש. מוזר, אף-פעם לא חשתי בכאב שכזה, ועם-זאת ידעתי מה פירושו.
"מה קורה כאן?", חשתי כיצד פי נע. לא שלטתי בגופי בכלל, הוא שלט בי.
"הוא התעורר. מה נעשה?", שאל המוח.
"נסביר לו את שקרה", ענה הגוף. "יואב, אתה בסדר. אתה לא משתגע".
"נו, ברור שכזו התחלה לא תפחיד אותו. היא רק תתן לו איזה שבץ קטן, שיהרוג אותי סופית", אמר בזילזול המוח.
"תפסיק להתענות, יקירי. הכאב יחלוף במהרה, תסמוך עליי", אמר הגוף בציניות. "יואב, מדבר הגוף שלך. קרתה תאונה, ועתה אתה משותק".
"זה אומר שאני בגן-עדן?", שאל פי.
"היית רוצה. לא, אתה נמצא בשליטת הגוף שלך. הכל פועל כרגיל, פרט לעובדה שעתה האיברים שלך שולטים בך, ולא אתה בהם", ענה הגוף. "לא משהו רציני".
"אז אין מוצא?", שאל פי.
"לא, אתה גמור. אתה חי את חייך כאדם רגיל, רק שעתה אינך יכול לעמוד בפיתויים. נכון יותר לומר, הגוף שלך לא יעמוד בפיתויים", ענה הגוף.
קמתי. המוזיקה החרישה את אוזניי, וכיביתי אותה מיד. יצאתי מחדרי, כשבראשי עוד הטעם המר של אותה שיחה עם הגוף. ´לדבר עם הגוף? ממש לא הגיוני´, חשבתי מחד. אך מאידך צעק מוחי, ´בדבר אין הגיון. הפסק להיות כזה דטרמניסטי!´. המלחמה המשיכה. המלחמה בין הגוף למוח, בהמשך לשיחה המזעזעת של פי עם גופי.
יצאתי מתוך חדרי. ראיתי שני שוטרים זקופים עומדים בסלון, הורסים בנוכחותם את השקט שאפף תמיד את הסלון. הם דיברו עם אמי.
"בוא ניתן לשוטרים האלו מכות, רק כדי לראות אם אנחנו באמת שולטים ביואב", אמר המוח.
"בשום פנים ואופן לא! נשבענו להיות טובים ומועילים", אמר הגוף.
"אוי, באמת! הפסק! עשינו זאת כששירתנו את חסר השכל הזה. עתה הכל השתנה", אמר המוח.
"בקשר לרמת האיי.קיו שלו, זוהי אחריות מלאה שלך. עם זאת, במבט שני, די ברור למה הוא יצא בור שכזה", אמר הגוף בהתנשאות.
"אתה לא היית מצליח יותר!", אמר המוח ושילח בתגובה לכך אינזימים ששיתקו את גופי. לא יכולתי להגיב, שכן עתה האיברים הפנימיים שלטו בי. נפלתי, והרצפה חבטה בי קשות. "מגיע לך", צעק המוח לגוף.
השוטרים בסלון שלחו אליי את ידיהם. אולי לעזור, אינני יודע. אבל הגוף שלי הגיב אחרת משצריך היה להגיב. הוא חשב שזוהי תקיפה, ושילח את זרועי מתוך התגוננות עטפוה באגרוף קמוץ, לפני של אחד מהשוטרים. "שוטה שכמוך, אינך יודע לכוון", צעק המוח בזילזול לגוף.
השוטרים שביטאו את התנהגותי כתקיפה עצרו אותי והושיבו אותי בתא מאסר מקפיא.
"יואב, אני מצטער", אמר הגוף.
"אין לך על מה. הוא כבר לא יסלח לך לעולם", אמר המוח וצחק.
"אני עושה את עבודתך, אם אינך רואה, שוטה שכמוך", ירק בחזרה הגוף.
וכך המשיכו להתווכח האיברים הפנימיים שלי, ללא מנוחה. רק שלטון דיקטטורי היה מפסיק אותם. כשני זקנים, ירקו זה לעבר האחר הערות מעליבות, היו פעם שולחים אינזימים מכאיבים ביותר, ופעם ידיים שהביאו איתן יותר כאב מאשר תועלת.
ואני? נשארתי ללא שליטה, מידי פעם כועס על כך שאינני יכול לשלוט בגופי, ומידי פעם מודה על-כך שנתקעתי ממש במקרה בחוד הוויכוח. זה לא שצידדי באחד מהצדדים, זה לא שעשיתי פעולה לא נאותה, פשוט במקרה נקלעתי לחוד במצב. ושני הצדדים, מלהט הוויכוח על צדקתם ומלהט הפעולות אותן עשו, כלל לא התייחסו למעורבות שלי בכך. כמה שרק ניסיתי, לא הצלחתי לגבור על אף אחד מהם. כמו ילד קטן, שרואה וניזון מהמצב הנורא השורר בארץ, ילד קטן שרק סובל ממנו. כמו ילד שכואב את המצב הבלתי-אפשרי בארץ, רוצה לשנות, לנקום את מות חבריו אבל לא מקבל את הזכות לעשות כן. למה? כי הוא ילד קטן, חסר השפעה, שבמקרה נקלע לחוד המצב, מבלי שאפילו ירצה. ולא, לא הגורל היה אחראי ליצירת מצב זה, אלא אותם הגופים שמשדרים סמכות, סמכות שאינם עומדים מאחוריה. הם המנוולים שיצרו את המצב הזה. אבל לא להם לחיות אותו, אלא לילד הקטן, שלא מבין דבר, אבל רק רוצה לשנות ולנקום את מות חבריו. אבל המנוולים, שיצרו את המצב, מסרבים לתת לו את זכויותיו, את היכולת להשפיע. למה? כי הוא ילד קטן...
