ליוני
כמה טוב לראות אותך שוב.
כמה התגעגעתי
האמת, חשבתי עליך הרבה בחודש האחרון. אולי כמעט תמיד. כל רגע שאני נמצאת לבדי, ויש הרבה כאלה, יש איזו משאלה כמוסה של ´הלואי-והיית-פה´ ולו רק כדי לצפות.
חזרתי אחרי חודש, וכשראיתי אותך רק בשניה הראשונה- הרגשתי איך ליבי פועם מהר, לחוץ, וכל כך מאושר לראות אותך. רציתי לפלוט איזו אנחת רווחה-"טוב. אתה פה." אבל התחבאתי בצד- עם לב דופק.
זה חוזר על עצמו בכל פעם שאני חוזרת הביתה.
אני מתכננת את החזרות שלי לפי זה- רק כדי שאוכל לראות אותך.
זה מעגל קסמים נוראי.
והכי נורא- אני לא מכירה אותך.
ראיתי אותך כשהגעת- וזהו.
בום
היחס ביננו הוא פשוט, רגיל וסתמי.
אתה לא יודע מה אתה בשבילי.
המשאלה שלי היא שנוכל פה, כאן ועכשיו לדבר כשבחובך כבר תהיה מלא בכל הרגשותי, מכתבי, חלומותי וכאבי.
אני אוהבת אותך בכל רגע
ותמיד מאבדת אותך
אני בוכה על זה
לפעמים עולה מחשבה שאולי יותר טוב שלא היית
שחיי לא היו מתמלאים במחשבות
מסתבכים
מתערפלים
אך בשניה הראשונה הזאת, החלק הזה שמעל הזמן, שבריר עולם- רק לראות, זה מצדיק הכל.
דוחה את כל השאר.
עוצר הכל.
מאבד את עולמי והורס אותי.
וזהו, אני נשארת עם המכתב ביד, הרבה דמעות ובעיקר טענות על עצמי שאני מטורפת.
אף פעם לא דיברתי טוב, תמיד גמגמתי, אפילו לכתוב אני לא יודעת. וקשה לי מאד להקשיב לעצמי.
שיהיה לך רק טוב.
אני מאחלת לך שלא תכיר אותי אף פעם, שלא תראה את המכתב הזה.
אני מאחלת לעצמי- שחיי יתמלאו בך, יוני, הנמוך עם השיער השחור שתמיד מפוזר, חולצה אדומה וג´ינס, עם חיוך לבן פשוט.
שמור על עצמך
תודה שאתה אתה
אוהבת
יותר מידי ובכלל לא
חגית
