תמיד אנחנו מחכים למשהו זו הרגשה שלא נותנת לנו לזוז את אומרת. תמיד משהו קורה איפה שהוא ואנחנו לא מצליחים לאסוף כוחות, ללכת לראות את אומרת, אולי ניסע לאבו כביר ואני מרגיש לכוד חיים בורגניים, כלב, טיול בקיץ לחו"ל מסעדות יוקרה עם הזמנה לשניים אני נזכר בסיפורים של ההורים הם לא הצליחו לשנות בנו דבר כותב מילים במסך ריק מנסה לחבר ביניהן קו אחד ואת הולכת כול ערב לשתות עם חברות בחזרה, את נוסעת בדרך הארוכה רואה את הים חיים בורגניים, אבו כביר טיול בדמיון, למקום זר שלא היינו בנו את מניחה את הספר לצידי, מספרת שאת עצובה אני לא מצליח לומר שום דבר רוצה לומר לך, שיותר טוב מזה אני לא יכול אבל מעדיף לשתוק מביט בך, ואת לא יודעת כמה אני רוצה לעמוד במקום בטוח בלי לחשוב שמחר שום דבר לא יקרה תמיד מחכים למשהו סיפורים של ההורים לא הביאו אותנו לשום מקום אבו כביר, את אומרת לוקחת את המפתחות ונוסעת חיים בורגניים עם מסגרת כחולה בתמונות אומנות מודרנית, קירות צבעוניים ספרים על מהגרים בניו יורק פעם, שהרגשנו לבד היינו עוצרים בפאבים עלובים ביקשנו שידברו איתנו ניסינו להצחיק, לא הבנו שום דבר תמיד מחכים למשהו בסוף זה מת מנסים לבנות רגשות, זה תמיד מאפס (למנקדים: כמו מתחיל מאפס) את באה שוב מולי, ואומרת אם אתה לא מאושר, זה נגמר אני מביט בך, רציתי לומר לך יותר טוב מזה אני לא יכול אבל שוב פעם, אני מחכה למשהו הוא כבר לא יבוא את משאירה את הספר שלך על השידה את מה שכתבת לפני שנים, אף אחד לא זוכר מקריאה לי בשקט, שואלת אם אני זוכר ומלמלת לעצמך "גם אני לא זכרתי שככה, היינו נראים פעם" בואי ניסע לאבו כביר, אני לוחש לך ואת מחבקת אותי חזק בדרך הארוכה, דרך הים.