בתוך הצפיפות הזאת לא יכולתי להסתפק בך רק לרגעים בודדים זאת בדידות שלא המציאו הסרטים רציתי אותך אמיתית יותר מאשר הכרתי כמו במגע, שאין בו מושכים רומנטיקה אחרת, לא ידעתי גם שאת נשארת האור נשאר כבוי ושנינו נדחקנו בתוך החדר מחכים לקסם, קרקס בלי ליצנים וחיפשתי בך את המרחק המתקצר בתוך הצפיפות הנוראית מלחמות וזעם לא יכולתי, אלא לבקש אותך כותב מילים ספורות זה יכול להיות שיר וחוטאים במגע, וחוטאים לעצמנו את אומרת בלי קול לא יכולתי, להסתפק בך לרגעים בודדים והפסדתי הכול מחשבות שנעות במסילות דקות בתוך הראש את תמיד עמדת שם כמו נס לא פתור, קסם שאיחר לבוא עמדתי מולך רציתי לומר הכול מונולוג פתיחה אחריו ירד גשם חזק, ושנינו נתרחק אבל הבדידות הזאת שלא מניחה גם שאנחנו לבד מקיפה סביבנו, גדרות ושנינו נדחקים אל תוך גוף אחד הוא לא תופס אותנו רציתי לומר לך הבטחות אבל את כולן כבר הספקתי לאבד ואת עומדת מולי לא יכולתי להסתפק בך לרגעים בודדים סופר מרחקים ועל הגבול יש עדיין את אותו שלט ישן ועל גוף קר אנחנו כבר לא נילחם אני מתיישב, ונותן לך לעזוב זו הבדידות, שלא מניחה גם שאני לבד רגעים שלא עשינו איתם דבר הפסדנו אותם, עכשיו אנחנו בפיגור וכמו בספרים ישנים, מלאי אבק אנחנו מחכים לים שיגיע אלינו לקסם שיעלים אותנו זה מרוץ נגד הפחדים בתוך חדר קטן נצטופף ושהכול ייעלם, אולי גם נצליח לא לברוח מפסיד אותך, למחשבות זרות רציתי לעמוד מולך להתפרק מהכול אבל, הבדידות היא לא מניחה, גם שאני לבד ושאני איתך, זו תמיד אותה תחושה קרקס עזב את העיר, השאיר את הפארק ריק מכול מגע, לא הצלחנו לאחוז אולי נרקוד, את אומרת אבל המוזיקה נמשכת בלעדינו זה כנראה לא עוזר, כול מה שזה אומר בתוך הצפיפות הזאת, לא הצלחנו למצוא מקום רק לעצמנו ונדמה, שלא הצלחנו לוותר יותר