בדמיוני עולות תמונותינו כמו מתוך מסרטה ישנה: רוקדים ריקוד של אהבה, מבט אוהב כשמגיש הכתובה, מחבק את הילדים ולוחש: "אוהב, אוהב", ואני בצד, מנסה להסוות הכאב. "אני אוהבת אותך" אמרתי, וחיכיתי לתגובתך, עיניים נבוכות בדמותך, ו"האם אהבת?" אוכל לשאול כעת- רק את תמונתך... "האם אהבת?" שאלת, וחשבת שרק תמונתי שמעה, שמעתי, אך לא הפסקתי מלתהות: "האמנם היא לא ידעה?" אהבתיך בריקוד, בחיוך, במבט, אהבתיך בדניאל, אהבתיך בליאת, אהבתנו התנגנה לה ללא צלילים, איך יכולתי לבטא את הכל במילים? "אני אוהב אותך" אני צועק עכשיו, אך זמננו כבר עבר, בדמיונך זיכרון אחד שלי תמיד יחסר.