(כתבתי את הקטע הזה באביב התשס"ג
אבל לא הרבה השתנה בזמן הפרסום
קיץ התשס"ד...)
אי שם בין שדות הרים וגבעות,
קמה לה מדינה נחמדת מאוד.
אויבים לה רבים ממספר תושבים,
והחיים בה נראים די אומללים.
קשים החיים שם, מלחמות רבות,
ובכל זאת התושבים לא נשברים מהטלאות.
"איך יתכן" מתפלאים כולם,
"הם נראים כנופלים לים!"
אך חזקה האומה שממשיכה וקמה,
ולא תישבר מדעות של עוד כמה.
ולמרות האומץ העוז והתושייה,
רבים הצרות- ועכשיו קושייה:
האם יצליחו התושבים לשרוד?
או שמה יתחילו למעוד?
קם לו חכם אחד מכולם,
והתחיל נואם ונוזף בעם:
"התביישו! אינכם רואים?
שלום הפיתרון, לנצח נצחים!"
והעם התמים נפל בפח
למרות שלא היה צעיר כל- כך
וכך הם החלו נותנים,
כלי מלחמה לאויבים הכי גדולים.
וכאילו כסף יש להם ברווח,
מים וממון- המשיכו נותנים- וגם קמח.
שטחים הם מסרו בלי לחשוב פעמיים,
ולבעיה הרצינית- לא שמו לב בנתיים. אבל, אחרי כמה שנים נמאס לאויבים,
והם החלו קמים על התושבים השכנים.
"הרי עכשיו כשאינם מבחינים,
אנחנו כבר החלנו פורחים מבפנים,
ולפגוע בהם יהיה קלי קלות,
ולנו סוף סוף תהיה חרות!"
הפגיעה בתושבים החלה מבפנים ומבחוץ,
מה שגרם לעם להיות במצב די לחוץ.
לא רק מכה כזו קיבלה המדינה,
אלא גם הכלכלה נמצאה במפלה.
ושוב ישאלו אומות העולם:
"או שמה הפעם יפלו לים?"
ובמקום לעזור מציעים עצות,
באים לבקר מזמינים הזמנות.
אך הפתרון בושש להגיע,
ועניין זה אף פעם לא מרגיע.
אם כן, אנא הרשו לי להעיר הערה,
שיש בה עניין של קצת אזהרה.
אם עַם זה לא יתעשת בקרוב,
שיהיה ברור הם יזרקו לרחוב.
על כן, אנא תנו לי לומר בכאב,
שהפעם הסיפור לא ייגמר כנער, הכפר והזאב.
כי "הצילו" לא יהיה מי שיקרא,
והסוף עלול להיות בכי רע.
קומו והלחמו כמו שאתם יודעים- בלי בעיה,
בתקווה שתגיע עזרה במהרה.
בעיות החברה ובעיות המעמדות,
ייפתרו יחד עם הבעיות הכספיות.
כי- מה אכפת לכם, הרי אין עוד פיתרון,
ומנהיגים הפסיקו ליפול לשוחד ודורון!
רגע, שניה הסיפור הזה הוא לא אגדה,
הוא סיפור שהיׂה היָה,
והמשל רבותי ברור בהחלט,
כך שחבל לבזבז עליו את העט.
תגובות