השעון צפצף בדיוק בזמן, חמש ארבעים וחמש, וויקטור קם בהתמתחות וחיוך קל על פניו כדי לכבות אותו. בחוץ הציפורים צייצו כהרגלן ושמש חמימה הציצה מבין העננים. "כמה יפה הבוקר", צחק לעצמו קלות והנהן בראשו. הזמן היה יקר ואסור לבזבז אותו. לוח הזמנים קבוע ונורמלי, בלי חריגות ובלי יציאות פתאומיות מהשגרה, כך אהב. לאחר התמתחות קלה של הידיים מעלה ושתי כפיפות קלות מטה אל רגליו, שטף את פניו במים קרירים והביט במראה. לחייו מגולחות, שערות ראשו נסוגות מעט לאחור, מותירות רמזים לקרחת, גופו מרוחץ כולו, הניקיון היה חשוב לו. לאחר שלבש את מקטורנו המגוהץ ונעל את נעליו המצוחצחות, בהה במראה בסיפוק. היה זה בוקר יום ראשון חביב ורגיל, של פקיד בנק מתחיל ומרוצה. בגילו המבוגר, השגרה הייתה חביבה ונוחה לבריאות, מה גם שהפרעות פתאומיות במזג האוויר ואף בשינוי קל של הרוח גרמו לו לחרדות יתר. כל זה היה טוב ויפה בזמן שבהה במראה והנהן בסיפוק, עד אשר הבחין לפתע בגוף בלתי מוגדר באמצע הסלון שלו, מעט לפני הדלת.
זעקת משבר נפלטה מפיו לרגע קטנטן ואז ייצב את לבו בחזו ולקח כמה צעדים לאחור. לרגע חשב להתמוטט מפאת הבהלה שאחזה בו למראה הייצור המוזר. בכמה חישובים קטנים ומסקנות מבולבלות, מצא שאין זה אינו אלא חתול שמן ופרוותי, אבל רק ממבט ראשון.
"אך האם כך נראים חתולים בימינו?" שאל עצמו, "הרי שאתה יצור מעוות לחלוטין", פנה אל החתול בקול חלש ורועד. "ומאין עלי לדעת, שהרי חתולים איני פוגש במהלך היום. זהו רחוב מכובד ומהודר וגם אם חולף על פני חתול זה או אחר, בוודאי שאינו נראה כמוך. מה יש לך כאן?"
ויקטור פנה מעט ימינה, מחזיק את תיקו קרוב אל חזהו, ובחן את החתול. לחרדתו ולהקלתו החתול לא זז, ורק בהה בו. או אז הבחין ויקטור בנקודות הצהבהבות בצבע שמן על פרוותו האפרפרה של החתול. אלה היו עיגולים משתנים ובלתי אחידים, מעטרים את גופו בחוסר סימטרייה. פרוותו הייתה כבדה ונפוחה מדי, וויקטור יכל לראות קצוות קטנטנות של פרווה מנשירות אל שטיחו היקר. "בלב כבד, אנא ממך חתול מכובד, מהיכן שלא נכנסת, צא. זהו שטיח יקר ועלי להגיע לעבודה בעוד כמחצית השעה. לא? ובכן אולי רק לזוז מעט? שאצא מן היציאה?" אך החתול רק ליקק את פרוותו לרגע ושב לבהות בו. "אל האלוהים, אילו עיניים אלה? האם גנזה את נשמתך המפלצת? אלה עיניים בצבע אדום, והרי מסביב האור הוא אור יום חזק, ועד כמה שאני מכיר, לחתולים אין עיניים אדומות באמצע היום, אף לא באמצע הלילה. ומה זה? עין אחת גדולה יותר?"
כשהעמיק והביט ויקטור, ראה שעינו השמאלית כמעט עצומה, והימנית פקוחה וגדולה. לחרדתו, יכל החתול לפזול אליו הצידה בעין אחת, ולשוטט לצד האחר בעין שניה.
או אז ניגרו אגלי זיעה מלוחים מקצה קרחתו מטה על לחיו. לבו החל פועם בקצב מהיר ומוחו מחשב חישובים. כרבע שעה עמד והביט בו, אינו מעיז לזוז. לחץ דמו עלה ולפתע חש בקור אימים למרות שבחוץ עמד הקיץ בשיאו. "מה אתה רוצה ממני?" החל לבכות "אני בן אדם מבוגר. לא עשיתי אף רע לשום אדם... אולי רק לפני שנים, כשפגעתי באשתי המנוחה, כאשר התאהבתי בפטרישיה. אל אלוהים, פטרישיה! כמעט נשכח מלבי, היא מעונינת לסעוד איתי את ארוחת הצהרים והיא אינה סובלת איחורים. בבקשה ממך חתול נערץ, יצור... נעלה שכמותך, תהה אשר תהה, אני מפציר בך, שחרר אותי. לא אוכל להשתחרר מהבנק עד אשר אסיים את שעות העבודה המקובלות, ולכן אאחר לפגישה עם פטרישיה. איני יכול להסתכן בלאבד אותה. היא כה יפה וענוגה, אני עוזר לה בהיסטוריה, היא תלמידה באוניברסיטה. אנא ממך, אל תשפוט אותי. גילי מופלג בהרבה מגילה, אבל האם ללב אוהב יש כוונות רעות? והאם הוא מנווט כאוות נפשו? לא. זהו המצב. אולי תרצה משהו לאכול? וודאי שהית זמן רב בחוץ אם אתה נראה... כך. אגש למטבח להביא לך רצועת בשר. אולי תרצה גם חלב? אגש. אל תזוז"
ויקטור נצמד אל הקיר והזדחל אל המטבח, כל העת עיניו המפוחדות פקוחות לעבר החתול המוזר. זנבו של החתול היה זקור באופן ייחודי ולשונו שרוכה מטה. ויקטור תהה אם שמא החתול חולה, אולי עדיף לצלצל למישהו האחראי על בעלי החיים ברחוב, שייקחו אותו? ואז נזכר שהטלפון מצוי מרחק כמה נגיעות מהחתול, בכניסת הבית, ואז יסתכן בהתקרבות אליו. מי יודע במה הוא חולה ומה מזגו? ציפורניו, עד כמה שהבחין, חדות כתער.
הוא הוציא מן המקרר פיסת בשר ומזג לקערה מעט חלב. את תיקו הניח על מסעד הכיסא וחזר בצעדים מהוססים אל הסלון. הוא התפלל שלא יראה אותו לכשיחזור, אך החתול עדיין עמד שם, פולט "מיאו" אחד.
היללה החזקה והנוראית הקפיצה אותו ממקומו וכמעט גרמה לו לשפוך את קערת החלב על השטיח.
"איזו יללה היא זו? האם אתה חתול ממאדים? הנה, אניח כאן את הקערה, לא אתקרב יותר. והנה הבשר. בחיי שזו יללת גרון אימתנית ידידי, לא, אל תביט בי כך."
היללה הכעסנית נשמעה שוב וויקטור צעד לאחור ונדבק אל הקיר. מבט בהול לעבר השעון הראה לו שעברה כמחצית השעה. בגדיו החלו להסריח מזיעה, אז היה עליו להחליפם שוב, הרי מנהל הבנק רגיש לריחות ולסרחון בפרט. או אז יאבד שוב זמן וסדר יומו יתהפך כולו. הוא חשב על פטרישיה המתוקה. יש לה מחר מבחן בהיסטורית רומא, כיצד יספיק ללמד אותה את החומר? מתי יספיק לבהות בסתר בעורפה השחום ולפזר חיוכים נבוכים לעברה, מסמיק עד תנוכי אוזניו?
החתול החל צועד לעברו לפתע, מעיר אותו ממחשבותיו על פטרישיה המתוקה. "אל אלוהים, חכה שם, אני מתחנן", בכה אליו, אך החתול לא נשמע לו. אט אט בקעו במוחו זעקות נוראיות של אימה וכל גופו רעד. הוא חש שסביבתו מתערפלת. כבר אין זה קיר ביתו, אלא משהו לבן ומעוות עם תקתוק נוראי של שעון. הוא החזיק בלבו בחוזקה. "מה זה קורה לי? אני בוודאי משתגע. ואיך אפשר לצאת מן השיגעון כשהוא מחליט לאחוז בך? צא דיבוק, עיני עורפלו. כיצד אראה לאן אלך? כיצד אראה את פטרישיה? מה זה? זה אתה אדון חתול? מדוע אתה שש לתקוף אותי? זהו סתם בוקר שגרתי של יום ראשון, אני סתם פקיד בנק שעומד לקבל העלה בשכר. ראה מה עשית לשטיח שלי, הוא יקר ללבי, קניתי אותו במחיר מציאה. הכל כאן במחיר מציאה, כך הם חיי. אין לי דבר לתת לך, איני עשיר. לא בשכל ולא בכסף. דווקא אליי נטפלת יצור מחריד? מה זה? החום עולה לי... אני משתגע."
לפתע מעד לאחור והבין שצעד לאחור והכניס עצמו לחדר האמבטיה. הוא מהר לטרוק את חדר האמבטיה ולנעול אותה בידיים רועדות. "הא! עכשיו אינך יכול להיכנס. אולי יש חתולים מוזרים כמוך, אך הם בוודאי אינם יודעים לפתוח מנעולים!"
שריטות החלו שורטות את הדלת. ויקטור פסע לאחור אל עבר החלון. הוא גר במשך שבע עשרה שנה באותה קומה, קומה שלישית, כך אהב. לא גבוה מדי, ולא נמוך מדי. סתם תושב נורמלי בניין הדירות הנורמלי, מחזיק עבודה נורמלית ואורח חיים נורמלי. אך כעת, משהביט מטה מעבר לחלונו, תהה מה שווים הם חיו? מה שווה היא שפיותו אם הוא נתקף על ידי חתול, ומה הוא ללא שפיותו? כיצד יחיה כעת, מביט שוב ושוב בפני האנשים ברחוב? כיצד יברכם לשלום, הרי שה"שלום" יתקע בגרונו, ואז תופץ השמועה על היותו מוזר. וכי איך יכול אדם מוזר להתנהל באורח נורמלי בין האנשים?
דבק בו הרצון לקפוץ מן החלון, אך הפחד אחז בו. "מה אעשה עכשיו?", שאל עצמו, "לאן אפנה? אולי אצעק חזק ואז יבואו לחלץ אותי? אך גם אז יופצו השמועות. אולי אני חולם. זה בוודאי חלום למרות כל התסמינים הגופניים האלה. הרי בחלום הכל יכול לקרות. אם אני בחלום אני יכול הכל. אני יכול לעשות אהבה עם פטרישיה, הזכה והטהורה, קטנה ממני בכל כך הרבה שנים. מזל שזהו חלום שאף אדם לא יגלה כיצד קשישא בן גילי שוקע בתהומות נפש ומעביר ידיו המלוכלכות ומיוזעות על גוף כל נערי ובתולי כשלה. אילו רק הייתה פה במציאות. אילו לא היה מתקיף אותי חתול זה."
במשך כמחצית השעה מלמל לעצמו ויקטור מילים שהפכו לפחות ופחות שפויות. הוא נע ונד בין הכרה ותת הכרה, לא מבחין בשינוי שאוחז בגופו. ירד הלילה וכל גופו כאב ונשתנה. עיניו היו עצומות, אך אוזניים שעירות וקטנות צמחו לו, ציפורניי משולשים חדות השתרשו. שפמו גדל לו וארך בכמה סנטימטרים, גופו התכווץ אך מעט. ארבעת רגליו התקצרו ובתחתיתן כריות קטנות. ויקטור הפך ללא אחר אלא חתול מעוות ומגודל, פרוותי. כל עצמותיו כאבו ושרפו, נשימתו הייתה כבדה ואינו מסוגל להוציא קול מפיו, מלבד המהום קל. כשפקח עיניו, נפל מטה והבין בבאת אחת את אשר קרה לו. הוא החל לבכות בכי תמרורים. כשהזדחל אל הדלת פרץ דם של כאבים מרגליו, היכן שגדלו הציפורניים ובידיו. השיער הפרוותי היה חם לו והוא אינו קלט מה עובר על המערכות הפנימיות שלו בגוף. כשהגיע סוף סוף והצליח לפתוח את דלת האמבטיה ראה לא אחר מאשר את עצמו. את ויקטור. את ויקטור האנושי, בוהה בו בעיניים מפוחדות וגופו בפיג'מה וזועק אליו: "אל אלוהים, מה חתול שכמותך עושה בחדר האמבטיה שלי?!?"
