[ליצירה]
הגהה:
תני לי להחזיק לך את היד!
חזק, שיכאב לך קצת.
למה? את חושבת שלי לא כואב?
שאת לא לוחצת, שאת לא מתעניינת
מה שלומי? והיכן אני?
מה אני לובש ואיך אני מסופר,
האם אני עדין חושש או שמה כבר נשבר (שֶׁמָא)
האם קר לי? או חם לי?
ואיך אני יושן, בספה או באלכסון? (יָשֵׁן)
בבית זר, ריק ומנוקר. (מנוכר, מְנֻכָּר)
אז תני לי להחזיק לך את היד
חזק! מה יש? שיכאב לך! קצת.
[ליצירה]
פניה של הדובר אל הנמענת
מתוך הבטן.
שהרי הוא אינו רוצה להכאיב לה, באמת. (אני מקווה)
אך הוא גם אינו רוצה שלו יכאב
הוא רוצה שיווי משקל ביחסים, מעין בעלות על גופה ונפשה. שניהם בגוף אחד.
לי טוב = לך טוב
אני דואג לך = את דואגת לי
ואם לא כך, הרי מן הצדק הַיַּלְדִּי הוא:
לי כואב = גם לך ראוי שיכאב.
(לא מסכימה עם הראייה הזאת. אך בשיר מובעת תחושה. תחושה לא שקולה למציאות שהיא לא שירית)
אך מעבר לכך, בין השורות ומעבר לאמירה
מובעת ערגה וכמיהה אל הנמענת.
[ליצירה]
אני לא חושב שישנה פה שום ערגה לנמענת, יש פה בסה"כ ערגה לשקט הנפשי של הכותב. ובשביל השקט הזה הוא מוכן שאחרים ישלמו מחיר. השיר כתוב טוב, הוא עושה את העבודה, ולכן הוא צרם לי כ"כ.