הוא עולה על הבמה. מסביבו אורות וזרקורים. כולם מוחאים כפיים ומדליקים עוד סיגריה. ככה זה. מקדימה יש כמה בנות שצועקות "א-ביב ג-פן, א-ביב ג-פן". הן אוהבות את הזמר... חיכו כל הלילה בשבילו. מאחורה יש אנשים שצועקים "אביב הלוואי שהמיקרופון יפול עליך אמן". הם לא אוהבים אותו... הוא מתחיל לשיר שירים על שלום, על כמה שהערבים הם חראות ושצריך להרוג אותם... אני מסכימה איתו... אני שרה ביחד איתו... מכירה את כל המילים... מחכה לשיר "השיר שלנו"... השיר האהוב עלי... מסביבי זוגות מאוהבים מתנשקים ומתחבקים... אומרים "זה השיר שלנו"... מסכימה איתם... הם כל כך מאוהבים ואני מקנאה... אומרת לעצמי שיום יבוא וגם אני אהיה ככה... שלא יהיה לי אכפת מאף אחד חוץ ממנו... כולם עומדים ושרים את השירים... מצביעים לכיוון הבמה ביד ימין וקופצים לפי המוזיקה... זה לא משנה שהם לא ישנו כל הלילה זה הרי אביב גפן... "מלך הרוק" כמו שאחת הגדירה את זה קודם... אני אוהבת את השירים שלו... רובם מדברים על דכאון ועצב... מה שאני אוהבת לשמוע עליו... כי אני כזו... אחרי כמה שירים אני מתכנסת בתוך עצמי... ממשיכה לשיר את השירים... ומתיישבת. מתחילה לשחק עם הדשא. מרסקת עלים. מורטת עצבים לעצמי... מתחילה לבכות... הדבר האמיתי הגיע... הבכי... אביב ממשיך לשיר וכך גם אני... ולפתע הוא בא מאחורי... מחבק אותי ואומר שהוא הסתכל עלי כל הלילה והתאהב בי... אני מסמיקה... הוא שואל למה אני בוכה... אם זה בגללו... אם הוא עשה משהו רע... אני עונה שלא, שזה בגלל השירים של אביב... בהתחלה הוא לא מבין... אומר שאני נראת ילדה תמימה נטולת בעיות... אני עונה שלא ממש... שאני אדם עצוב מטבעי... ככה נוצרתי ולא אשתנה לעולם... כבר התרגלתי ויהיה לי קשה להיות אחרת... הוא מסתכל עלי בעיניים גדולות... אני שמה לב שיש לו עיניים ירוקות גדולות כאלה... כמו שלי... ירוק אמיתי... הוא אומר לי שהוא גם כזה אך לפעמים הוא גם שמח וזה מה שנותן לו את התקווה לחיות... אני מתחילה להבין את משמעות החיים שלו... ככה אני... הוא עצוב אך הוא לפעמים גם שמח... חושבת שגם אני צריכה לאמץ את שיטת חיים הזו... ולפתע משום מקום... הוא בא ומנשק אותי... אני שמחה... זה השמחה הקטנה שלי היום...