הכרתי פעם אחת בחורה, קראו לה בדידות. שמה היה מרתיע כל אדם אחר, אבל אני הייתי פתוח לראות מה יש לה להציע, אולי כשאכיר אותה לעומק אגלה שהיא מתאימה לי. אחרי פגישות ספורות הבחנתי שהיא בחורה חכמה, אפילו מדהימה, בעלת מחשבה כה עמוקה שלא פגשתי מאז עמדתי על דעתי. במחשבה אחורה, מה שהדליק אותי היה חכמת החיים שלה, נושא כל כך חיוני, שלמרבה הפלא לא נלמד באוניברסיטה, גם לא מעבירים עליו שיעורים פרטיים, רק אצל המורה - חברה. המשכתי לצאת אתה, התחלתי ליהנות מפגישות אתה, הייתה לה אבחנה מדהימה, היא הצליחה לקרוא את סודותיי הכמוסים, את ההתנהגות הטבעית שלי, היא חשפה אצלי את היכולות שחשבתי שקיימים רק אצל אנשים בחלומות. בשלב הזה כבר הייתי מאוהב בה, הפגישות החלו להיעשות תכופות, היו ימים שנפגשתי אתה פעמיים או שלוש ביום אחד. לא זו בלבד שאף פעם לא נמאס לי, אלא אף כאשר היא לא הייתה אתי פיזית, היא הייתה אתי, הרגשתי איך נוכחותה ממלאת אותי משעה שקמתי בבוקר עד שעליתי על יצועי. כל כך חולה אהבה הייתי, עד שלא שמתי לב לכל הנעשה מסביבי, החברים שלי החלו לעזוב אותי, אפילו שמחה חברתי משכבר הימים עזבה אותי. במחשבה שניה, אני עזבתי אותה. וכשאני שקוע עמוק בבוץ שוועתי לעזרה, אבל אז כבר דיברתי בשפה משלי, ללא יכולת לתקשר עם הבריות, אף אחד לא הבין מה אני רוצה, אף אחד לא הבין מה אני עושה. מאז שנמשכתי אל תוך החור השחור של הבדידות, אל אשליית השווא של החיים המלאים, אני לא יכול לצאת משם. אלף חבלים יושיטו לי ואני לא אתפוס אף אחד. לא טוב לי איפה שאני, אבל אני לא מוכן לוותר על כך תמורת כל הון שבעולם. ובעודי מסומם ומאושר לא נותר לי אלא להזהיר, לא לבעלי נפש חלשה.