אני יושב וחושב.שומע מוזיקה,ופוחד שעוד שנה וחצי לא אהיה פה יותר.בבית שלי. במקום שבו גדלתי, המקום שהנשמה שלי שוכנת בו. המקום שכל חוויות הילדות שלי קרו בו.הפחדים, האכזבות, האהבות,השמחות.אני מקנאה בכם שיושבים מול המחשב במקום שאין סיכוי שימחו אותו מעל ארץ ישראל הקדושה, שלא יגרשו אתכם כמו שרוצים לגרש אותנו.אתם,שחלקכם הגדול לצערי אדיש למה שקורה בישובים רבים בארץ שלנו.אדישים לעוול הגדול שנעשה פה,שככה מחזירים טובה לאנשים שמקיימים את מצוות " פרו ורבו ומלאו את הארץ". האם זה מה שמגיע לנו אחרי שאנחנו מאבדים מכרים,חברים,קרובי משפחה למען המדינה? ככה אתם גומלים לנו?

אנחנו שמנהלים את המאבק על ארץ ישראל ביום יום

במקום לקבל עידוד ותמיכה מקבלים מכה כואבת לפרצוף?

לכן הייתי רוצה לבקש מכם,שתחשבו עלינו שתתפללו עלינו שנשאר איפה שאנחנו ונמשיך בחיינו.