אתה לעולם לא תדע,

עד כמה הלילה כל פעם עלה,

עד כמה החשכה הפכה למטרד,

עד כמה איימה הבדידות להימשך לעד.

אתה לעולם לא תראה,

מהו חיוך מאופק,

מהי דמעה מתפרצת,

מהו מבט מסופק.

אתה לעולם לא תרגיש,

מגע של ידיים חמות,

רפרוף שפתיים אוהבות,

צמרמורת של אצבעות מלטפות.

אתה לעולם לא תבין,

איך פנייך פתאום נמוגו,

איך הצחוק שלך הפך בין רגע לכאב,

איך עינייך כבר לא נוגעות לי בלב.

ואם היית מבין,

ואם היית מבחין,

ואם היית רואה מבעד לחיוך המבויש.

ואם היית מקשיב,

ואם לא היית מכאיב,

אולי הדברים היו שונים עכשיו.

ואז יכולת להרגיש,

ואז יכולת לראות,

ואז יכולת להבין,

ואז יכולת לדעת,

ולשנות.

אילו רק היית יודע,

שומע בין המשפטים,

מבחין מתוך מאות מבטים.

אילו רק היית מנסה, מעיז,

משנה...

היית רואה,

עד כמה היה בי לתת לך...

אילו רק היית לוקח